קיבלתי מתנה ליום ההולדת עציץ קטן בצבע חרדל עם ציור של ורד
אדום. העציץ היה ארוז בצלופן אדום וקשור בחוט זהב. מזעזע למדי.
בפנים היה כתוב שאלו זרעים של אהבה. לפי ההוראות שתלתי את
הזרעים באדמה והשקתי כל יום במים, בדיוק כמו שכתוב. לא טיפה
יותר ולא טיפה פחות. גילי אומרת שאם אני אאמין בעציץ הזה אז
כמו שהוא יפרח ככה גם האהבה שלי תפרח. היא אומרת שהכל מתחיל
בראש.

ומה יש בראש שלי? בראש שלי יש הרבה אהבה. אבל זו אהבה אחרת.
אני לא מאמינה בלבבות ורודים וארוחות רומנטיות לאור נרות
בצימרים על שפת הכינרת. אני לא מאמינה בשמות חיבה מלוקקים ואני
לא מאמינה בחלוקת התפקידים שהכתיבה לנו החברה. אני מאמינה
בלהיות מי שאני, לטוב ובעיקר לרע.

כבר עברו שבועיים והעציץ שלי עדיין קירח. הזרעים מסרבים להציץ.
ולמרות זאת אני התחלתי לצאת עם מישהו. קוראים לו יובל והוא
שונא עציצים. "תותי, זה כולה עציץ! הוא לא מדבר איתך, לא זז,
לא כלום. רק דורש שיטפלו בו כל הזמן. אם זה היה כלב הוא היה רץ
אלי ומלקק אותי, וזה מה? הדבר הזה לא עושה כלום". ניסיתי
להסביר לו שצמח לא אמור לעשות שום דבר ושזה רק צמח, אבל הוא לא
מבין. הוא אומר שזה רק נושם לו את האוויר בלילה. כמו אש. אבל
מה רע באש?

יובל אולי חושב שאש זה דבר רע כי זה בדיוק מה שחסר לו. הניצוץ
הזה, הפלפל. יובל לא יודע לתת ולא יודע ליזום. הוא היה פסיבי
מההתחלה. התחלתי איתו על הבר של שמופי'ז. הוא שתה בירה
קונבנציונאלית ואני שתיתי גראסהופר. הוא היה נראה לי חמוד אחרי
כמה סיבובים של אלכוהול אז ביקשתי טלפון. בפגישה הראשונה יצאנו
לסרט רומנטי-קיטשי להחריד.

אמרתי לגילי שיובל הוא מותק של בחור אבל מהסוג שאני אוכלת
לארוחת בוקר. "מה אכפת לך?" היא אמרה "לא יזיק לך הניסיון הזה.
ואם בדרך תשברי לו ת'לב לא יקרה שום דבר. מספיק אידיוטים שברו
לך ת'לב עד עכשיו, והנה סוף-סוף הגיע תורך".
"גילי, את יודעת שאני לא כזו, אני לא רוצה לשבור לאף אחד את
הלב. חייה ותן לחיות. אבל כשאת מגדירה את זה כניסיון זה נשמע
דווקא לא רע. בחור קלאסי ממש".

אז יצאתי איתו. וגיליתי שחוץ מהאש שחסרה לו חסרים לו עוד
דברים. כמו בגרות. כמו אופי. כמו ניסיון. מסתבר שלגיל אין
חשיבות. בשלב מסוים כשכבר נמאס לי להניע את הכל, נפרדתי ממנו.
אמרתי לו שזה לא עובד ככה, כשאני הכל.

בינתיים בעציץ שלי יצא משהו. מן עשבים ירוקים דקים וארוכים.
בקצה של אחד מהם יצא אפילו פרח כתום. די מפליא בהתחשב בעובדה
שהשתילים היו כל כך עלובים. אבל אני המשכתי להשקות אותם. מתוך
ציפייה שהם ימשיכו לפרוח.

למרות שלא האמנתי בעציץ או באהבה שהוא אמור להביא לי, השתילים
נבלו רק אחרי ארבעה חודשים. ארבעה חודשים תמימים אותם ביליתי
כמעט לגמרי לבד. אולי חוץ מביקורים רחוקים של גילי, אחת
לשבועיים או שלושה. ביום אחד, ככה בלי התראה מוקדמת, כל
השתילים נבלו. אכזבה טוטאלית.

על סף ייאוש באה אלי ההארה: הייתה אהבה אחת, אהבה אמיתית שלא
אכזבה אותי מעולם. מיכל, הסוכנת של טויוטה. הרמתי אליה טלפון
על הבוקר ואמרתי לה: "מיכל, תזמיני לי סופרה" שמעתי אותה
מחייכת מעבר לקו "כדור נגד בדידות? זה ייקח לפחות שבועיים. אני
מקווה שיש לך זמן. כתומה זה בסדר?"