שמוליק בהחלט חשוב לי מאד, אולי יותר מכל דבר אחר. הוא הרבה
יותר חזק ממני, הוא לעולם לא מוותר, וכמעט בלתי אפשרי להתנגד
לו. אי אפשר לדבר עם שמוליק, הוא כל כך אגרסיבי ופועל בצורה
פיסית, ואני שלא מצליח להתנגד לו, לרוב חיי את חיי לפי
החלטותיו. הבעיה הגדולה עם שמוליק שהוא לפעמים בוגד בי. אין לו
בעיה לבייש אותי, זה לפעמים נראה שהוא רוצה לגרום לי להראות
אפס, אבל הוא מפצה על כך לעיתים. לעיתים שמוליק דואג שאני אראה
הכי טוב בעולם, ואז אני נזכר כמה אני אוהב אותו.

אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את שמוליק. זה כשהייתי ממש
ממש קטן, גם הוא היה קטן אז, ולמרות שלא הבנתי מה ומי ולמה מיד
התאהבתי בו. ידעתי שהוא חשוב לי, ובהמשך חיי גם הרגשתי זאת.
אמא ואבא לעולם לא דיברו איתי על שמוליק, הם התביישו. אני לא
מבין אותם, הם לא יכולים להאשים אותי, אני נולדתי בצורה מסוימת
ועכשיו יש לי את שמוליק שלי ואני אוהב אותו.

שמוליק מקרין הרבה יופי פנימי לדעתי, לא שאני חושב שהוא נראה
רע. כשהתבגרנו הוא כבר הפך להיות ממש "אבי מנופחי" רציני,
למרות שאני נשארתי מאחור בסגנון "אמנון הצפלון". שמוליק היה שם
בפעם הראשונה שגמרתי, ואני בטוח שהוא יהיה שם גם בפעם האחרונה.
הרגש ששמוליק מעביר בי הוא רגש שאין לתארו או לכתובו, הוא מאין
רגש שאפשר רק להרגיש ולחייך, ולהנות.

כשכבר ממש התבגרתי, שמוליק נעשה ממש שעיר, ואני כמו תמיד
נשארתי מאחור והייתי חלק כטוסיק של תינוק. אהבתי להיות חלק,
אבל האמת ששמוליק נראה הרבה יותר טוב שעיר. הוא נראה כל כך
גברי ומושך, פשוט רציתי לגעת בו בכל רגע. ואני שהחלטתי ללכת
לקרבי, פחדתי שאאבד את שמוליק בין טילים ויריות. כשהגעתי
ליחידה שלי, פגשתי שם אדם מיוחד, לו קראו יוסי ואותו אני לעולם
לא אשכח. כשראיתי ודיברתי עם יוסי לא חשבתי כלל על שמוליק, הוא
היה יותר מדי מעניין ומדהים.

יוסי לעולם לא ויתר על דבר, הוא היה החייל והחבר המושלם, ואת
זאת הוא גם הוכיח במבצע נורא אחד שלעולם לא אשכח. היינו בדרום
לבנון, כולנו פחדנו עד מוות, חלק השתינו במכנסיים. המפקד נפצע
כבר בתחילה אך החליט להמשיך. אחרי כמה דקות איבדנו אותו וגם את
שלמה החובש. המצב היה קריטי ואז מםקד המשנה נפצע גם הוא. יוסי
החליט לקחת פיקוד וקרא לסגת. הוא משך את מפקד המשנה החוצה
והוציא אותנו למבטח. אך יוסי נפצע קשות בדרך ופונה לאחר המבצע
לבית חולים.

בבית החולים ביקרתי את יוסי וישבתי שעות ליד מיטתו, הוא לא
ויתר כמו תמיד ונלחם כמו אריה, אבל כל זאת לא עזר ממש. הוא
אמנם הצליח ברמה מסוימת לשמור על רגליו ותפקודם אבל בלת ברירה
הוא היה צריך להפרד מהשמוליק שלו. ואני שכל כך אהבתי את יוסי,
הרגשתי מאד רע, מפני שכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה שכשאסתכל
במכנסיי אני עוד אמצא את השמוליק שלי.