"פעם כשנסעתי ברכבת העמק הישנה גיליתי שאני הומוסקסואל. זהו.
אין לי יותר מה להוסיף, הסיפור עצמו לא מעניין וגם לא כל כך
חשוב. מה שמשנה זה שאני הומו, שאני יודע את זה ושעכשיו - גם
אתה יודע את זה". אבישי השתתק והביט בי - מחכה לתגובה, אולי
אפילו לתשובה.
לא ידעתי איך להגיב ובטח לא מה לומר. אחרי הכל, לא כל יום אתה
מגלה שהתוכי המדבר שקנו לך ליום ההולדת לפני כמעט שמונה שנים
הוא באמת תוכי מדבר (ואפילו משוחח). ולא רק שהוא יודע לדבר,
אלא גם יש לו מה לומר ועוד בנושאים טעונים ורגישים כל כך.
רציתי לומר לו שאני מבין אותו, שאני אפילו זוכר את אותה נסיעה
ברכבת העמק. רציתי לספר לו כמה אני אוהב אותו, כמה שהוא חשוב
לי, כמה שהשיחה הזו - הגילוי הזה - קירבו בינינו. אבל פשוט לא
הייתי מסוגל. אז במקום זה נתתי לו כמה פיסטוקים וליטפתי לו את
הראש. כנראה שטעיתי. אבישי התחיל לצעוק שנמאס לו שאנחנו,
הגברים, חושבים שתמיד נוכל להשתיק את כולם ולסדר הכל עם איזו
מתנה עלובה ושגרתית (והגדיל אבישי לטעון - אפילו מובנת מאליה).
מתנה שלא הושקעה בה כל מחשבה. גרוע מזה, התפיסה הסקסיסטית שלנו
שליטופים, חיבוקים, נישוקים (ואתם יודעים מה עוד) - זה בדיוק
מה שהצד השני מחפש/צריך כרגע. לאבישי נמאס. הוא הכריז שצריך
לשים לזה פעם אחת סוף ושהוא עומד להנהיג את המרד, את המהפכה.
נבהלתי. בעתה אחזה בי שחשבתי מה יעשו לי כולם. משה, דורי,
יעקב, תומר, אלי, יוסי ואפילו יואב שהוא החבר הכי טוב שלי מאז
הגן. בטח יהרגו אותי כשייוודע להם שזה אני שאשם בפריצתה של
המהפכה נגד הפיוסים הקלים. בעתה גדולה עוד יותר אחזה בי
כשהתחוור לי שאלה שמניתי עתה הם בעצם החברים שלי, המיעוט הקרוב
אלי. מה יעשו לי כל המיליונים והמיליארדים (נזדעקתי) שאין להם
כלל קשר אליי? שלא אכפת להם ממני?!
אבישי, שעוד לפני שהתחיל לדבר כבר ידעתי שמכיר אותי היטב ומזהה
בדיוק את מצב הרוח שלי, הבין כנראה שהוא נסחף מעט והבהיל אותי
- עצר את שטף דיבורו והחליט לשמש לי דוגמא.
"עזוב את זה עכשיו", הוא אמר לי, "המהפכה יכולה לחכות ולהתבצע
באופן אחר, אולי אפילו להיות מונהגת על ידי מישהו אחר". ראיתי
שכואב לו לומר זאת ומאוד הערכתי אותו באותו רגע על הקורבן הענק
הזה שהקריב למעני ברגע, ללא שום היסוס. רק קיוויתי שלא יתחרט
על זה אחר כך וייתקף תסכול של חוסר הגשמה עצמית. הרגשה
שמניסיוני, עלולה לפגוע במערכת היחסים שלנו. מערכת, שככל מערכת
אחרת, בנויה כך שלא משנה כמה זמן היא קיימת ועל אילו יסודות
מוצקים היא נתמכת, תמיד ישנן אותן נקודות שבנגיעה אחת בהן -
הכל מתמוטט. "מה שחשוב כרגע", אבישי המשיך, "זה לדאוג לקשר
שלנו, לזוגיות המיוחדת הזו. בא נעביר נושא. מה לדעתך השקפתי
הפוליטית?".
המראיינת לא ידעה איך להגיב. ממש כמו שקרה לי עם אבישי. אז -
לפני למעלה משלושים שנה. האמת שלא הופתעתי. התרגלתי כבר
לתגובות הללו של האנשים שסיפרתי להם על תקופת הנערות שלנו -
שלי ושל אבישי. "אתה רוצה לומר לי, אדוני ראש הממשלה, שזה מה
שהשפיע עליך ביותר? שזה מה שעיצב את השקפת עולמך? שזה מה
שדחף אותך להיכנס לעולם הפוליטי? להיות ראש ממשלה?".
התפלאתי לרגע איך אישה אטומה ורדודה כל כך הגיעה לאן שהגיעה.
ההשמצות כי עולם התקשורת הפך לביצת רייטינג רדודה, בה פנים
נאים וגוף נשי משגע חשובים יותר מנוכחות עיתונאית מקצועית
וכושר תשאול וניתוח - התאמתו לי ישר בפרצוף. החלטתי לעצור את
הביקורת בבטן ולענות עניינית: "לא".
הרי ברור שלא שיחה ראשונה עם תוכי, אי שם בסוף שנות העשרה, היא
שהשפיעה על יותר מכל שאר האירועים. מה עוד שהייתי פוגע באבישי
לו זו הייתה התוצאה של שיחתנו. הרי כאן מהות המסר שניסע להעביר
לי - עליי לחשוב על האחר, לנסות לשמוע ממנו על נושא שקרוב
ללבו, שחשוב לו. לנסות להבין אותו (רק להבין, אין צורך
לנסות לעזור. הרי כאן מתחילה המלאכותיות, טען אבישי בתוקף).
בטח לא לנסות להפיק מכך משהו, להרוויח, לפתח קריירה. אבל ללא
ספק, השיחה הזו, שהובילה בהמשך לרצף של מאורעות שנפרשו על פני
שלושה עשורים של חיי - הייתה הצעד הראשון לקראת מה שאני היום.
טוב לו לאדם, לפעמים, לעצום את עיניו ולהישען אחורה. להתרפק על
העבר. לרתום את אותו מנגנון זיכרון סלקטיבי נהדר, ההופך אותו
להיסטוריון של עצמו - לעושה, לכותב ולקורא. להיכנס למן הרמוניה
עצמית מושלמת שכזו ולהירגע.
חשתי שאני סוטה מהנקודה וכבר לא כל כך עונה לעניין והשתתקתי.
אולי בגלל זה איבדתי אחר כך את השלטון. אולי בגלל סיבה אחרת
ואולי סתם כי בסופו של דבר מגיע הרגע בו לשני הצדדים קצת נמאס
והרגשת המיצוי עולה על גדותיה. ברגעים שכאלה החכמים שבינינו
יודעים לסגת, שניה לפני שהמיצוי הופך למיאוס. אני בכל אופן, לא
מצטער. לא מבזבז את זמני בחישובים קטנוניים חסרי מטרה בסגנון
של "למה?". האמת, אני חושב שגם את זה למדתי מאבישי.
מוזרות המחשבות שתופסות אותך, או בעצם - שאתה תופס, ברגעים
שכאלה. עמדתי מול הקבר הפתוח והמשכתי לחשוב. חשבתי איך זה שאני
ואבישי, שכל חיינו היינו מוקפים אנשים, מוצאים את עצמנו לבד
ברגע הזה. אולי בעצם תמיד היינו לבד? ואולי זה טוב שאנחנו לבד
עכשיו, כי אולי אף אחד אחר לא היה מבין? תמיד הבנו אחד את
השני. כשאני אומר 'תמיד' אני מתכוון מאז שאבישי התחיל לדבר. או
מדויק יותר - מאז שגיליתי שאבישי יודע לדבר. או מדויק יותר -
מאז השיחה ההיא. כמה משפטים של דקויות מיותרות נחסכים כאשר
שניים מבינים טוב כל כך אחד את השני. היה מספיק שאומר 'תמיד'
ואבישי כבר היה מבין. לא הייתי צריך להסביר כל כך הרבה.
חייכתי. החלטתי שזה כבר מתחיל להתארך, שהנה עוד רגע תגיע הרגשת
המיצוי ואחריה המיאוס. ואנחנו גם כבר לא כל כך צעירים. מה עוד,
שממש רציתי, שבפעם הזו - האחרונה, גם המיצוי לא יגיע. שנסיים
עם טעם לעוד.
החלטתי לנקוט יוזמה. אחרי הכל אני המבוגר מבינינו (למרות
שבגילאים האלה כבר לא סופרים וגם אין להבדלים הללו את המשמעות
שילדים, בני נוער ולעיתים גם מבוגרים - מייחסים להם). ליטפתי
לו את הראש בפעם האחרונה ונכנסתי פנימה.
הסתכלתי עליו בזמן שהוא כיסה אותי. הוא כבר היה זקן ולא יכל
לסחוב הרבה בבת אחת. כך שהיה לי המון זמן להסתכל. נשבעתי לעצמי
להסתכל כמה שיותר. הסתכלתי על הנוצות שלו, על המקור המכופף
שלו, על החיוך שלו ובעיקר - על העיניים הכל כך חכמות שלו.
אני מניח שאף אחד לא היה מסוגל לנחש שככה יהיה הסוף. בטח לא
אז, ביום ההולדת שלי כשנפגשנו לראשונה. ולמען האמת גם לא אחרי
שהתוודעתי לייחודיותו. לא. לא יכולתי לנחש. אפילו הפרטים
הטכניים, אותם הפרטים בהם אנו נוטים לזלזל - בפשטותם,
במובנותם; גם הם מתגלים בסוף כאחרים ממה שציפינו. ממה שחזינו
כל כך בברור. הרי מי היה מאמין שאבישי עוד יאריך ימים אחרי.
לפתע עלתה במוחי התובנה כי הוא חי הרבה יותר ממה שהיה אמור
(בהנחה שהפיזיות היא הקובעת את ה"אמור". הנחה המבטלת בהינף יד
תפיסות עולם המאמינות ב "אדם הכותב את חייו", "שכר ועונש"
ובמידה מסוימת - גם אלו המאמינות בגורל). מוזר שעד לרגע זה,
העניין לא עלה כלל בראשי. זה לא שאבישי היה מובן מאליו עבורי.
בהחלט לא. פשוט לא חשבתי על זה. בחשבון לאחור, אני שמח על כך.
חשש מאובדן היה יוצר תלות. תלות מלאכותית ששום דבר טוב לא היה
צומח ממנה. אולי רק מתחים מיותרים. ואבישי כל כך שנא
מלאכותיות.
לקראת הסוף, כשכבר כמעט הייתי מכוסה כולי, נזכרתי שעם כל הקרבה
בינינו ועם כל השינוי שעברתי בזכותו של אבישי - הוא מעולם לא
סיפר לי את הסיפור המלא על אותה נסיעה ברכבת העמק. וגם אף פעם
לא שאלתי. גם אף פעם לא שאלתי אותו למה הוא בחר דווקא בסיפור
ההוא כשהתגלה אלי. פתאום המון שאלות שאף פעם לא שאלתי קפצו לי
לראש והצטערתי. התעשתי. החלטתי לא לסיים עם מצב רוח מחורבן כזה
וניסיתי לחשוב על משהו אחר. פתאום הרגשתי מים. מבעד לעפר עוד
הצלחתי לראות שאבישי בוכה. אף פעם לא ידעתי שתוכים בוכים.
מוזר.