איתי ישב בחושך בקצה החדר.
מכורבל בכורסא מאוד נוחה, מהכורסאות היודעות לבלוע דמעות.
הוא רצה להפסיק את הבכי, את הדמעות שזורמות, הוא כל כך רצה
להיות חזק כמוה, לא ידע איך.
אתמול היה ממש נחמד, הם נסעו לטייל לצפון ומיכל נראתה כזאת
ילדה, עם הגלידה שטפטפה לה על הסנטר.
איתי ידע כמה הילדה הזאת היא אישה, והוא ידע כמה היא אוהבת
להיות לידו ילדה, הכל בשביל לקבל את החיבוק והנשיקה האוהבת.
והוא אהב, הוא כל כך אהב אותה, גם כשהיה לו קשה להגיד את זה,
והיא היחידה שפשוט רואה את זה בעיניים שלו וטוב לה עם זה.
טוב לה איתו, הוא ידע, כמה פעמים שהיא כבר אמרה...
ועכשיו הוא מחכה לה כך, מבקש שיהיה לו קצת מכוחותיה בכדי
שיוסיף לשלה.

כשאיתי נכנס מהעבודה הביתה הוא היה עייף ורק רצה לישון.
הוא השאיר למיכל פתק שתזכור שיש להם בערב מסיבה ושהוא כבר אסף
את השמלה שלה מהניקוי.
"מחכה לך במיטה, בואי מהר שנוכל לישון קצת".
הפתק זרוק איפשהו במטבח.
כשהטלפון צלצל כבר היה מנומנם, וענה כי חשב שמיכל תאחר הביתה.
"שלום, אפשר לדבר עם מיכל?"
"היא לא נמצאת, אפשר לקחת הודעה?"
"כן, רק תודיע לה בבקשה שד"ר ליפשיץ' לא יוכל לקבל אותה בתאריך
המיועד ושתיצור בבקשה קשר לקביעת תור חדש לשבוע הבא."
"רגע, באיזה תור מדובר?"
"אתה לא יודע במה מדובר?"
"אהה, בטח שיודע, פשוט היא עברה כמה בדיקות, אז לאיזו מהן את
מתכוונת?"
"התור הראשון שלה לכימותרפיה. מיכל אמרה לי שהיא סיפרה לבן
דודה ושהיא מחפשת את הזמן המתאים לספר לחבר שלה. אני מבינה
שאני מדברת עם הבן דוד."
"לא", איתי לחש, "את מדברת עם החבר".
שתיקה צורמת הייתה מעבר לקו, כשהשפופרת נפלה לאיתי מהיד.
כשהוא שמע את הקריאות מעבר לקו הוא פשוט לקח את המכשיר המטריד
וניפץ אותו לקיר.
עכשיו הוא מנסה להבין איך מיכל לא סיפרה, לא דיברה, איך היא
נצרה הכל בתוכה, ואיך, קיבינימט, היא כל כך מאושרת.

מיכל החנתה את האוטו ורצה לבית לבדוק אם איתי זכר להביא את
השמלה מהניקוי.
כאב עז חנק את נשימתה לפני הכניסה.
מיכל נעמדה, ספגה את הכאב, ביודעה שעוד מעט יתחילו הטיפולים
שבהם היא תולה כל כך הרבה תקוות. אבל היא גם ידעה שאז לא יהיה
מנוס מלספר לאיתי. היא כל כל פחדה מזה, איך הוא יקבל את זה,
האם הוא יעזוב אותה ?

כשנכנסה, הבית היה חשוך והיא פנתה ישר למטבח להוציא בשקט את
התרופה ומצאה את הפתק של איתי.
מיכל חייכה באושר. כמה היא אוהבת אותו, כמה היא אוהבת להיות
שלו, וכמה היא אוהבת לשכב, להישאר ערה ולהקשיב לנשימותיו בזמן
שהוא ישן, ולאהוב אותו - כך.
היא הלכה בשקט לסלון לעבר חדר השינה, כששמעה אנקת כאב.
מיכל צעקה מבהלה ופתחה ישר את האור.
כשראתה את איתי יושב מכורבל בכורסא, כולו דמעות ועיניו כבר
מביעות את הכל, ידעה.
מיכל כבר ידעה שהוא יודע, לא הבינה איך וזה כבר לא שינה לה גם
במאום.
וכך, איתי על הכורסא ומיכל עומדת בקצה השני של החדר, מביטים
אחד בשני בעיניים פעורות, מיכל פרצה בבכי.
"אבל איך? איך אתה יודע ?" מיכל נשענה על הקיר, מנסה למצוא
בקיר הזה את כל הניחומים לפחדים שקיימים בה כבר שנה.
"התקשרו מהרופא". איתי נחנק, קם למיכל, קם לחבק, אבל מיכל
התחמקה, נסגרת בקונכייתה. "לא רוצה רחמים", חשבה.
"אני רוצה אהבה, לא רחמים", היא צעקה בלי קול.
כשאיתי הצליח לתפוס  סוף כל סוף את ידה, אחרי שקרא בעיניה את
כל אשר בליבה, בפעם הראשונה אחרי שנה, שניהם ראו אחד בעיני
השני, הבנה מלאה.
מיכל נתנה לו לחבק, והפעם זה חיבוק צורב, חיבוק נצרך, ואיתי
אחז במותניה והוביל אותה אותה למיטה, השכיב אותה בעדינות וכאשר
פתחה פיה לדבר לחש לה שיש עוד זמן, שעכשיו צריך לישון.
ליטף את שערה וכך ליווה אותה לשינה מבורכת, שינה שמיכל חיכתה
לה הרבה זמן.
ברגע אחד נרדמה בזרועותיו, ואיתי הלך למטבח, הכין לעצמו קפה.
איתי ניגש לתיק, הוציא את הפלאפון והודיע לחבר שהם לא יוכלו
להגיע למסיבה בערב.
צלצל לרופא של מיכל וקבע לה תור חדש.
"כן, ד"ר ליפשיץ', ואני החבר שלה, לא הבן דוד, וכן, אנחנו נגיע
ביחד".