אני מביטה בתקרה. הרגע חזרתי מבילוי סוער בפאב קטן ואפלולי,
והדבר היחיד שאני מסוגלת לחשוב עליו, זה הוא. כבר שלוש בבוקר,
אבל אני יודעת שהוא ער. הפלאפון מוצא את עצמו לפתע בתוך כף ידי
ואצבעי מוצאת את עצמה לוחצת על מקש ה- SEND לאחר נחיתה על שמו
בספר הטלפונים. הוא עונה. בשמחה אפילו. שומע ממני פעם ראשונה
מזה זמן רב.
"חיכיתי שתתקשרי", הוא אומר. "אבד לי המספר החדש שלך".
אני עוצמת עיניים ושואלת מה חדש, מנסה לפתח שיחה.
"התגעגעתי אלייך...", הוא מציין. "מה קרה שהתקשרת?"
"סתם, חשבתי עליך".
אנחנו מדברים והוא פתאום אומר שהוא חייב לראות אותי. הוא גם
קצת שיכור, אז אני לא ממש מאמינה לו.
"בארבע אני אצלך", הוא פולט עוד לפני שאני מספיקה בכלל להבין
מה קורה.
אני הולכת להתקלח .

אני רוקדת, משתוללת עם אחת החברות הכי טובות שלי. אני שומעת
מישהו צועק ומשתולל לידי. אני מביטה לצד ורואה בחור חמוד קופץ
כמו מטורף לצלילי הטראנסים שדופקים לנו בראש. לצערי, אני
מבחינה שהוא רוקד עם בחורה חמודה אחת.
אני מעירה את תשומת לבה של חברתי לעניין. "אולי הם סתם
ידידים?", היא מציעה.
הוא מסתכל עליי גם, ואני מפליאה בענטוזים והפגנת ריקודים
סקסיים. הוא לא נראה כל כך אדיש פתאום...
פתאום מסתבר לי שלאן שאני לא הולכת, כמה דקות אחר כך, הוא והיא
מופיעים פתאום באזור. יוצא לנו להחליף כמה מילים. הוא אומר
שקוראים לו רפי.
אני וחברה שלי משתוללות, וכשאני מציצה הצידה, אני מבחינה
בעובדה שהוא מביט עליי, ואז פתאום תופס את ההיא ודופק לה
צרפתייה. אני מנסה להתעלם ולשחק אותה כאילו זה לא מעניין אותי,
אבל זה די קשה. בייחוד לאור העובדה שכשאני מגניבה מבטים הצידה,
אני רואה אותו מתנשק איתה ומסתכל עליי באותו הזמן.
אני יוצאת החוצה לשאוף אוויר, ואחרי מספר דקות הוא מגיח
מאחוריי. לבדו.
"אתה לא חושב שחברה שלך תתעצבן אם תהיה פה איתי?"
"היא לא חברה שלי, סתם ידידה"
"יפה לך להתנשק ככה סתם עם ידידה..."
"אני אוהב להתנשק", הוא צוחק. "אז מה ככה?"
אנחנו ממשיכים לדבר, ואני מגלה שהידידה מאוהבת בו, ולו אין
כלום כלפיה. זה מאוד מעצבן אותי שהוא ככה מנצל אותה ואת הרגשות
שלה, אבל הוא ממהר להבהיר שמעבר לנשיקות, אין כלום.
אנחנו חוזרים למועדון, ואני רוקדת עם  החברה שתוהה לאן נעלמתי
כל כך הרבה זמן. רפי והידידה  נעלמים פתאום למשך זמן שנראה לי
רב למדי. אני מוצאת את עצמי מאוכזבת שלא ממש דיברתי איתו כמו
שצריך ושלא קרה כלום כי הוא די מצא חן בעיניי. בעודי הוגה בו,
רפי יוצא משום מקום, דוחף לי פתק ליד ומלמל באוזן משהו כמו:
"תתקשרי אליי מחר בערב". אני מבחינה בידידה שלו מחכה בצד והופס
שניהם נעלמים עוד לפני שאני ממצמצת. המומה אני פותחת את הפתק
ורואה מספר טלפון.
למחרת, אני לא מפסיקה לספור את השעות עד השעה שמונה בערב
שנראית לי הכי סבירה. רציתי לחכות כמה ימים כדי שלא יחשוב שאני
רודפת אחריו, אבל אני ממש לא יכולה להתאפק. הוא מזהה אותי
(מזלו. אחרת הייתי חושבת שהוא מחלק מספרים חופשי) והשיחה
זורמת.

אני זורקת על עצמי טרינינג וחולצה צמודה כאילו שאלו הדברים
הראשונים שנפלו עליי מהארון, אבל בעצם חשבתי הרבה מה ללבוש ומה
לנעול ואם לשים בושם או לא ואם פס דק של עיפרון שחור מתחת לעין
הוא מיותר. השעה ארבע מגיעה ואני מחליטה לצאת החוצה עם הכלבה,
כביכול לטיול.
אני יושבת על גדר אבן נמוכה וחושבת עליו בעוד הכלבה שלי
מתרוצצת בדשא עולצת, שמחה ומחרבנת.

"אני חייב לספר לך משהו. אני לא יודע איך לומר לך את זה. זה
קשה לי, אבל את חייבת לדעת. זה איזשהו סוד שלי", הוא לוחש לי.
אני מחזיקה את הפלאפון צמוד לאוזן שלי, ושומעת את הקול שלו,
מלטף אותה. לבי פועם בעוז. השעה מאוחרת ואני תוהה מהו הסוד
האפל והנורא שהוא חייב לספר לי.
אנחנו מכירים כבר כמעט שבועיים והיחסים שלנו התחילו להתחמם על
אש נמוכה.
"אני... אני... תראי, אני יודע שאם תדעי אז בטח לא תרצי להיות
איתי בקשר, אבל מצד שני אם אני לא אספר לך, אני ארגיש שאני
משקר לך. מתישהו תצטרכי לדעת, ואני לא רוצה להפיל את זה עלייך
כשכבר יהיה משהו רציני בינינו".
אני כבר לא יכולה לעמוד בזה. אומרים שהסקרנות הרגה את החתול.
גם אותי היא בטח עוד מעט תהרוג.
"אבא שלי יהודי. אימא שלי נוצריה-ערביה. אני חצי- חצי. לא
יהודי".
הוא שותק.
אני שותקת.
שתיקה מביכה באוויר.
"מה? מה זאת אומרת?!?..."
"מה ששמעת. עכשיו, אני מבין אם לא תרצי לדבר איתי יותר. כבר
הכרתי הרבה בנות שאחרי שסיפרתי להן, הן לא רצו להיות איתי בקשר
יותר", הוא אומר. "את מבינה? אני לא יהודי ולא ערבי. אצל
היהודים זה לפי האימא והערבים לפי האבא".
רחמיי נכמרים כלפיו. אני לא מצליחה לעכל את המידע הזה שחדר
לתוך מוחי עכשיו.  השאלה הכי מפגרת בעולם עולה על בדל שפתיי:
"עשו לך ברית מילה? איך אתה מרגיש, יהודי או ערבי?"
הוא מגחך. "כן, עשו לי ברית. אבא שלי דרש. אני לא יודע, גם
וגם. חוגג גם פסח וגם חג הפסחא, גם חנוכה וגם חג המולד..."
"ו... השם שלך, רפי, זה השם האמיתי שלך? האמת!", אני דורשת
לדעת.
"לא. קוראים לי רפאת, אבל כולם קוראים לי רפי במילא. לא שיקרתי
לך".
אני נאלמת דום. "תראה... אני אצטרך לחשוב על זה... אני לא
יכולה ככה לומר לך".
"זה בסדר, אני מבין. אני חושב שאני כבר יודע את התשובה. אם זה
לא נראה לך, פשוט תגידי"
חשיבה קצרה. "תראה, זה... לא מתאים. מה ההורים יגידו? ו... לא
יודעת. סתם צרות. תראה, אני מחבבת אותך אבל עדיף ש...", ואני
לא יכולה להמשיך.
"טוב. לילה טוב. היה נעים להכיר אותך", נשימה קצרה מעבר לקו.
"לילה טוב". מנתקת.
בוכה חרישות. למה?!
אולי בכל זאת? זה לא שהוא ערבי או משהו כמו אלה שעושים
פיגועים, והוא גם חצי נוצרי, לא מוסלמי.
אוף. אלוהים אדירים... מחשבת מציפות אותי בשילוב זיכרונות
ומפריעים לי להירדם.

נו כמה זמן לוקח לו להגיע? אני מביטה בפלאפון. הכלבה שלי
מרחרחת עשבים ופתאום מתגלגלת על האדמה. אני מנחשת שיש שם איזו
נבלה, ואני מבריחה אותה בצעקות. היא נעלמת לי לכיוון פח הזבל,
ואני מתמוטטת באפיסת כוחות על חומת האבן.

"אימא, תגידי, היית מתחתנת עם ערבי?", אני נשכבת על המיטה.
"בחיים לא", היא אומרת חד משמעית.
"וחצי ערבי?"
"מה זאת אומרת?", היא מסתובבת אליי עם האייליינר בין
אצבעותיה.
"אני מתכוונת אם אחד ההורים שלו יהודי והשני לא. נניח נוצרי.
זה היה משנה לך?"
"לא. גוי, זה גוי. חוץ מזה, זה לא יכול להצליח. בגלל החברה,
הבדלי התרבויות, הדת. כבר היו סיפורים על נשים שהתחתנו עם ערבי
ובסוף אחר כך הן הלכו לכפרים שלהם ושינו את הדת לזו של הבעל
והמשפחה שלהן לא ראתה אותן אחר כך"
"די, זה כבר לא קורה", אני עוברת לשכיבת אפרקדן. "ואם כן, אז
רק אולי אצל מוסלמים או בדואים. ואם שניהם חילונים ולא מעניינת
אותם הדת? ואם זה רק סתם לצאת ביחד?"
אימא עוברת לשבת לידי. "תראי, בין כה וכה, גם אם הם הכי
חילונים בעולם, עדיין הדת היא חלק מהם, אם הם רוצים או לא.
בקשר לסתם חבר- עדיף לא להתחיל עם זה. למה להכניס ראש בריא
למיטה חולה?"
"אם נניח היה לי חבר כזה, זה עוד לא אומר שהייתי מתחתנת
איתו... רוב הסיכויים הם שאנחנו ניפרד אחרי כמה חודשים, שנה.
את יודעת מה? שנתיים..."
אימא צוחקת. "למה להתגרות בגורל? בחיים, אי אפשר לדעת. מה את
חושבת? שכשהכרתי את אבא שלך ידעתי שאני אמצא את עצמי בגיל
ארבעים עם שלושה ילדים? גרושה? ממש לא. תראי, גם אם זוג כזה
מסתדר והכל בסדר עם המשפחה והחברים, תחשבי על הילדים- איך
החברה תתייחס אליהם?  זה לא הוגן כלפיהם!".
היא צובעת את שפתיה בשפתון. "למה את שואלת? את רוצה לספר לי
משהו?"
"לא כלום", אני ממהרת להגיד והולכת לחדר.
זה נכון, אי אפשר לדעת. וצריך לחשוב על הילדים, אם יהיו. אפילו
שזה נראה לי מטורף לחשוב ככה על מישהו שאני מכירה בקושי חודש.
הרי צריך לחשוב קדימה, ואז אי אפשר להיות אגואיסטים. הנה, תראי
את רפי. היית רוצה כזה גורל  לילדים שלך?
אז אני מנסה לשכוח אותו וזה קשה. באמת שזה קשה...

צפירה חדה נשמעת בשקט של הלילה. אני מסבה ראשי לצד, ורואה את
הראש של רפי מציץ מהחלון של המכונית שלו. אני מחייכת חיוך רחב
בניגוד לרצוני, מתכופפת מעל לחלון והצווארון של החולצה מחליק
קצת למטה. באופן בלתי נשלט, כנראה, העיניים שלו יורדות מטה
איתו, אל החריץ.
"סליחה, אני מכירה אותך מאיפושהו?", אני שואלת.
הוא צוחק. "יאללה, תיכנסי".
אני נכנסת למכונית. נשיקה על הלחי. כמו שתי דודות...
כאילו לא היה בינינו כל מה שהיה.
ההרגשה לראות אותו אחרי כל כך הרבה זמן מוזרה ביותר. אני
מרגישה קפואה, ושגם הוא. השיחה צולעת מעט, מאולצת מעט.
קצת קשה להתעלם מהעבר המשותף והארוך (והמקוטע) שלנו בן
השנתיים.

פעם שלישית שאני רואה אותו באותו מועדון, בתוך חודשיים שאני
באה לשם.
"אולי זה הגורל...", הוא צוחק כשהוא מברך אותי לשלום.
אולי באמת. אולי הוא סתם מגיע לשם כל שבוע...
אנחנו מדברים מידי פעם, צוחקים, רוקדים.
הוא מושך אותי החוצה, אנחנו מביטים בכוכבים.
"אני חושב עלייך הרבה", הוא לוחש. "את לא יוצאת לי מהראש".
אני מביטה עליו, לא יודעת מה לומר. מה? שגם אני חושבת עליו
הרבה? שבכל פעם שאני באה לשם, אני מצפה לראות אותו, וממש
מאושרת כשאני רק מבחינה בצללית שלו מרחוק?
"אני חושב שאני מאוהב בך", הוא אומר בעיניים נוצצות שמביטות על
הירח ולא עליי.
אני זוקפת גבותיי. מה לעזאזל אפשר לומר במקרה כזה?
"אבל אתה בכלל לא מכיר אותי!"
הוא מביט בי. "לא צריך להכיר בנאדם כדי להתאהב בו. אהבה זה
רגש, לא מחשבה. את לא בוחרת במי להתאהב ובאיזו עוצמה".
אני נושכת את השפתיים. "מצטערת..."
"אין לך על מה. טוב... אולי נחזור פנימה? חברה שלך בטח מחכה
לך".
התכוונתי להיכנס איתו.
"עדיף שלא", הוא מתרחק ממני. "אני אכנס מהכניסה השנייה. עדיף
ככה, שאני ארגיש שאני נפרד ממך פיזית, זה יעזור לי".
אני מחייכת לעצמי. כמה רומנטי. אם זה לא היה קורה במציאות,
הייתי צוחקת ובטוחה שהסצינה הזו לקוחה מאיזו טלנובלה מטופשת.
הוא נותן לי נשיקה על הלחי, ואני מזיזה את הראש טיפה בטעות.
השפתיים שלו מרפרפות על השפתיים שלי בשניה מחשמלת אחת. אני לא
יכולה להתאפק. אני תופסת אותו ונצמדת אליו. מחדירה את הלשון
שלי לתוך הפה שלו ומשחקת בה ברכות. זרמים מחשמלים ומרטיטים
עוברים בכל גופי למשך אותן דקות ספורות. הוא מתרחק, נושק לי על
הראש, מחייך והולך.
איך בא לי לבכות...

אני מביטה בו מדבר, נשען לאחור. רפי פותח את הרדיו ואנחנו
שומעים שירים מהסיקסטיז והסבנטיז. באופן אירוני למדי, אנחנו
שומעים את השיר: "I just call to say- I love you". אנחנו
מחייכים.
הוא שולף סיגריה מהקופסה, פותח חלון ומעשן את הסיגריה לאט. אני
זוכרת שכל פעם שהוא עצבני, הוא מעשן סיגריות. כשהוא עצבני
במיוחד, הן באות בשרשראות.
הכלבה שלי מגרדת על דלת המכונית. אני מכניסה אותה והיא קופצת
על הרגליים שלי. רפי מלטף אותה על הראש.
"יפריע לך אם אני אנשק אותה?", אני שואלת בזמן שהפרווה שלה
מדגדגת לי את הבטן. "בכלל לא...", הוא מחייך, מתמוגג כשהוא
רואה איך אני מעתירה עליה נשיקות וחיבוקים. למעשה, הייתי
מעדיפה להעתיר עליו נשיקות וחיבוקים...

עברו כמה חודשים של נתק ביני לבין רפי מאז הנשיקה ההיא. לא
העזתי להתקרב למועדון ההוא. יום אחד, לא הצלחתי להירדם. פתחתי
את ספר הטלפונים בפלאפון שלי וראיתי את המספר הנשכח שלו.
החלטתי להתקשר אליו בחולשה ומחשבה של רגע.
כשהוא הבין שזאת אני, הוא היה בשוק. הוא התרגש. למעשה, הייתי
אומרת שהוא כמעט בכה. הרוטינה חזרה על עצמה והוא אמר שהוא לא
הפסיק לחשוב עליי. למעשה, התחוור לי שגם אני חשבתי עליו די
הרבה.
משהו מלמעלה כנראה לא רצה שזה ייגמר כאן, כי נפגשנו פעם אחת,
סתם כידידים. ואז עוד פעם, ועוד אחת.
ואז החלטתי לנסות, יהיה מה שיהיה, ייקח מה שייקח. הפכנו להיות
חברים.
הנשיקה הביישנית וההססנית הראשונית ההיא הפכה לנשיקות עמוקות
וסוחפות. לפעם הראשונה שלי במיטה עם גבר. לפעם הראשונה שאמרתי
"אני אוהבת אותך".
הייתי מאוהבת בו עד מעל לראש. גם כשרבנו, גם כשכעסנו, גם
כשנפגעתי ממנו. לא יכולתי להיפרד ממנו. זה היה חזק ממני.
נפרדנו כמה וכמה פעמים ובכל פעם חזרנו. הימים הבודדים האלו
שהייתי בלעדיו, קרעו אותי. בסוף, החלטתי שדי לכאב ונפרדנו.
מחקתי את ההודעות ששלח לי בפלאפון בצער, מחקתי את הטלפון שלו.
ניסיתי לשכוח.
זה כאב, וזה קרע, אבל משהו בתוכי חשב שאולי זה פשוט לא נועד
להיות, שאני צריכה לוותר ולא לנסות בכוח.
חודשים רבים לא שמעתי ממנו, ופתאום הוא התקשר. הלב שלי צנח
לרצפה. שוב הקשר התחיל. הפסיק. התחיל. הפסיק. התאהבתי מחדש.
נפגעתי מחדש.
שוב נתק של כמה חודשים.

"את יודעת, זה מדהים איך ששיחה אחת יכולה לשנות הכל", הוא אומר
לי ונוטל שאיפה מהסיגריה השניה שלו.
"למה אתה מתכוון?"
"שצלצלת אליי. פתאום. זה כאילו שמישהו למעלה אמר לי לצאת
ולהשתכר ולך להתקשר. כי אם הייתי בבית, לא הייתי בא לפה.
ועכשיו, תראי אותי. שעה אחרי שאנחנו מדברים בטלפון- אני בא. זה
לא נראה לך מוזר?
"קצת, אבל אני לא מבינה למה אתה מתכוון בדיוק... "
הוא מסתובב אליי וזורק את בדל הסיגריה החוצה. "זה כמו שמישהו
הולך לחפש עבודה, עולה על קו מסוים ואז האוטובוס מתפוצץ. אם
הייתה לו עבודה, או שהוא היה חולה, או שמישהו היה מסדר לו
בקשרים, או אפילו מאחר לאוטובוס- לא היה קורה לו כלום. זה כמו
גורל"
"כן, אבל בדרך כלל כשאומרים את זה מתכוונים לדברים גורליים,
חשובים בעלי משמעות. לא כמו עכשיו..."
"זה לא חשוב שבאתי אלייך?", הוא שואל.
"חשוב, אבל התכוונתי לבעל משמעות...", ואז אני תופסת את עצמי.

למה הוא מתכוון? האם הוא מנסה לרמוז שיש משמעות למפגש שלנו?
הוא רוצה שנחזור? גם בשיחה מקודם, הוא אמר שיש לו עדיין משהו
כלפיי. הוא שאל אם יש לי גם ואמרתי שלא, כלומר כן, אבל באופן
נוסטלגי יותר כי הוא היה האהבה הראשונה שלי וכל זה. הוא די
התאכזב לשמוע את זה.
"אוף, את לא מבינה..."
"אני כן. זה מזכיר לי משהו", אני פונה אליו ומביטה לתוך
העיניים החומות והמקסימות שלו. "לפני חצי שנה, הלכתי לחברה
שלי. אחותה פתחה לי בקלפים. בדרך כלל, אני לא מאמינה בשטויות
האלה, אבל אחותה לא מכירה אותי ולא שמעה עליי כלום והיא סיפרה
לי דברים מדהימים עליי ועל האופי שלי. כששאלתי אותה לגבי אהבה,
היא אמרה שאני אתחיל קשר שהוא לא טוב לגביי, אבל הוא ייפסק,
ובקרוב מישהו מהעבר שלי שאהבתי מאוד והיינו בנתק זמן רב, יחזור
להיות איתי בקשר ושנחזור להיות ביחד. האמת היא, שישר חשבתי
עליך. אבל אמרתי לה שזה לא יכול להיות".
"למה? כי אי אפשר או כי את לא רוצה?"
"שנינו יודעים שאנחנו לא מתאימים", אני מרכינה  את הראש.
אני חושבת איך הדברים שאמרה לי קיננו לי בראש, וחודש אחר כך לא
יכולתי להתאפק מלהתקשר אליו ואז חזרנו להיות בקשר. עד הפעם
הבאה שהפסקנו...
הוא שותק.
פתאום הוא מתניע ונוסע לאיזה מגרש חניה ריק באזור הקרוב לבית
שלי.
הוא מביט לתוך העיניים שלי ואז תופס לי את הלחיים ומצמיד את
שפתיו לשלי. הוא מתחיל לבלוע אותן, לבלוע את הלשון שלי. לשון
מחוספסת עם טעם של סוכריית מנטה וסיגריות, מזכירה לי נשכחות.
זה הופך להיות טירוף. אני לא יכולה לומר שהרגשות שלי כלפיו
חזרו, אבל בהחלט אני מרגישה משהו. היד שלו חופנת את שדי, חופנת
את כולי, מנסה לתפוס כמה שיותר, להשיב את מה שהיה שייך לו לפני
זמן רב.
אנחנו עוברים לספסל האחורי. השעה כבר חמש בבוקר. השמש מתחילה
לפרוש קרניים בהירות שמאירות את העולם, ובקרוב גם יעירו.
אנחנו מתנשקים, אני יושבת עליו, מלטפת לו את החזה ומרגישה את
הלב שלו פועם במהירות. בכל פעם שאני מרחיקה את השפתיים שלי
משלו, אני רואה את העיניים שלו נפקחות למחצה, בוהות בי ברגש.
הוא פותח את החגורה והרוכסן. "תרדי לי", הוא מבקש.
אני חושבת כמה רגעים ואז מנשקת אותו ויורדת למטה, אוספת את
איברו לפי.
הוא נאנח מתענוג. "כמה זמן לא הרגשתי אותך", הוא מלטף לי את
השיער.
לאחר כמה דקות אני מפסיקה. "אין לי כוח יותר", אני אומרת.
ואני גם נורא עייפה, ואם היית מישהו אחר, מזמן הייתי הולכת.
"אני רוצה לרדת לך. בבקשה...".
אני מהססת. הוא לא נותן לי לחשוב. הוא מפשיל לי את הטרינינג
והתחתונים עד הברכיים, ואז כולא את ראשו ביניהן. אני מרגישה את
הלשון שלו ואת האצבעות שלו חופרות בתוכי. "כמה שאת רטובה...",
הוא ממלמל.
אני נושכת את השפתיים. הכלבה שלי מתחילה לנבוח. באופן אוטומטי
אני מרימה את הראש ורואה כלב מרחוק.
"חשבתי שהיא שומרת עליי...", אני צוחקת.
הוא מנשק אותי.
"טוב, די", אני אומרת ומרחיקה אותו ממני.
"למה? את לא רוצה להמשיך?", הוא שואל בעצב.
"תראה, זה לא מתאים. רק נפגשנו ועוד לא נוח לי... גם בוקר כבר
ואני עייפה ויש אור ואני גם מניחה שאין לך קונדום"
הוא מביט בי בעיני כלבלב. אני מנסה ללבוש את המכנסיים, מה שלא
כל כך מצליח לי. בשיא הטבעיות אני פותחת את הדלת ויוצאת החוצה.

"משוגעת...אם מישהו יראה אותך?"
אני מחייכת אליו. "אז שייהנה כמו שאתה נהנית לראות אותי...".
"התגעגעתי לשיגעון שלך...", הוא צוחק.
אני פותחת את הדלת, מסדרת את הטרנינג הצמוד על גופי  ומזדרזת
להיכנס פנימה, כשאני מבחינה בעובד ניקיון מרחוק מתקרב לכיוון
שלנו.
הוא מחזיר אותי הביתה ואנחנו עומדים להיפרד, אבל אני כל כך לא
רוצה.
"את יודעת, זה טוב. אולי עכשיו נחזור. כלומר, להיות בקשר.
לדבר, לשפוך את הצרות שלנו...".
"אולי", אני מחייכת וגונבת ממנו עוד נשיקה עסיסית ומתוקה.
"לילה טוב, תיסע בזהירות", אני אומרת.
הוא תופס אותי חזק שוב ומוריד את הראש שלי למטה, מטה אותו מתחת
לפנים שלו ודופק לי נשיקה ממושכת וטובה.
אני יוצאת החוצה בראש סחרחר עם הכלבה שלי, מביטה בו מבט אחרון
והולכת לישון, חושבת עליו, נזכרת בו, מפנטזת עליו.

מה יהיה איתנו? נהיה ידידים?  כי ידידים אפלטוניים רגילים
לעולם לא נוכל להיות. חברים? אני חושבת שעדיף שלא. תמיד אני
נותנת עצות לחברים לא לחזור לאקסים.   כדאי שאשליך את זה גם על
עצמי. יזיזים? אולי, מי יודע?
בסופו של דבר, זאת נראית לי האפשרות הסבירה ביותר. אולי בעצם
ידיזים...
אני כבר מדמיינת אותו איתי במיטה, גוהר מעליי, ממסמר אותי
למזרון...
כשאני חושבת על זה, אולי זה הדבר היחיד שמחזיק אותנו יחד-
המשיכה הפיזית, הסקס, המיטה (ושאר מקומות...).
מצד שני, אולי זה באמת הגורל? זה חייב להיות משהו חזק יותר
מסתם משיכה גופנית. שמתי לב שבכל הזמן הארוך הזה מאז שהכרנו,
אנחנו לא מסוגלים לא להיות בקשר זמן רב.
משהו מושך אותנו תמיד אחד לשני.
אולי זאת סתם נוסטלגיה. אולי משיכה אדירה.
אני משתוקקת לדעת מה יקרה בהמשך. לאן העניינים יתפתחו.
האם כדאי להעיר את המתים מקברם? האם ניתן להחיות את מה שגווע?
האם כדאי בכלל לנסות להחיות? אולי כדאי לי להניח לעבר, בידיעה
שאנחנו לא מתאימים וזה לא זה משום בחינה?
ואולי, רק אולי כדאי לזרום עם כל העניין?
אולי אני אמשיך להשלות את עצמי עוד קצת...