טעם מגעיל בפה וריח מסריח בחדר, חדר חשוך, אטום וקר. חנוק כאן,
אין לי טיפת חמצן טהור.
חושך לבן ומוחלט, אני לא מצליחה לראות אפילו את תנודות
העפעפיים שלי.
מוסיקה, כל הזמן צלילים מסביב, נרות ודפים, המוני דפים,
רעיונות מוזרים.
תופעות הלוואי לאנשים קטנים שיושבים לי בראש ומחרבנים לי כל
מיני גושים ישנים של נוסטלגיה.
דרדסים קטנים אופים לי עוגיות מורעלות בכל מיני חלומות,
וכל מיני דמויות של וולט דיסני מחזירים לי מבחנים עם נכשלים.
אחר כך אני הולכת ישר, ישר, ישר אני מגיעה לים, אחרי שלא עצרתי
בשום רמזור וכולם צעקו עליי, הם נתקעו אחד בשני, מכונית
במכונית, התנגשות מדהימה: במצב רגיל זה יכול לגרום לי לחייך,
אבל עכשיו זה לא עשה לי כלום.
הם צרחו וצווחו ודיממו ואני המשכתי ללכת. חשבתי על הגלים, על
החול המסריח, על הזפת, על המציל שישן בעונה הזאת.....והוא כל
כך לא יהיה חסר שם עכשיו.
והם צורחים!

מישהי מחייכת ונותנת לי נשיקה על הלחי ואני רק מהנהנת עם הראש,
ואז היא מחייכת עוד פעם, חושפת שיניים יפות ולבנות להפליא
ומורידה לי את האוזניות.
באותם רגעים שהיא הזיזה את השפתיים ויצאו לה כל מיני הברות
מהפה הרגשתי איך זורמים לי בתוך כל הורידים בגוף נמלים וג'וקים
של זעם מכוער.

וכשהיא המשיכה, לא יכולתי להתאפק ונתתי לה סטירה.
המשכתי ללכת עם הווקמן שלי מסופקת, משוחררת, אבל עדיין מלאת
רחמים עצמיים.
גם היא המשיכה ללכת, קצת פחות מחייכת, אבל המשיכה לתת לכל מיני
אנשים נשיקות וחיבוקים נפלאים כאלה, ריקים כאלה, כמו שרק היא
והמוני אנשים מחבקים.

הלכתי וכולכם עברתם לי בראש. ואז היא הגיעה: הנקמה הכי טובה
תהיה הצמיחה שלי
פשוט להמשיך ללכת, עד שאני אהיה במצב נפלא: דירה קטנה או בית
קטן עם ילד וילדה,
ואני חוזרת מהעבודה ומחבקת את הילדים שלי ואת בעלי, מכינה
ארוחת צהריים לארבעתנו.

עברה לי תמונה בראש ,תמונה מאוד ברורה :אני והבת שלי מטיילות
בערב עם הכלב והיא מספרת לי מה היא עשתה היום בגן.
ואני רואה אותי עם בעלי.
ועכשיו, בינתיים, אני בדרך, בדרך לאן? יש לי בכלל כוח?
הרגליים כואבות לי ,ונכנסו לי מים לתוך הנעליים, ואפילו
לגרביים וקר לי מאוד,
בררררר...........קררררררר...............לי.
ויש מסביבי בתים נחמדים ואנשים שמטיילים עם הכלבים שלהם ואחר
כך אוכלים ארוחות צהריים במסעדות מקסימות.
ואני, גם אני יום אחד אהיה שם, אני רק צריכה להיות חזקה ,אני
צריכה לרצות מאוד ולהמשיך להשתדל ,אני צריכה כוח.
הרגליים ממשיכות לזוז בקרייה האפורה והחייכנית.

נעשה לי יותר טוב, או פחות רע ,אני עם הקשת המוסיקלית שלי,
שבכלל לא מחמיאה לי.
בוכה וצורחת על עצמי בפנים "את חזקה, את מלכה, את תכבשי את
העולם "
אני מתחילה להאמין שאני באמת יצליח, אני מתחילה מאפס, ואני
אשנה את הכול.
אני אתן לילדים שלי חיים נורמלים!
חיים עם אוכל במקרר, דמי כיס ונעליים בכל פעם לפני שייקרעו
להם.
אני כבר טובעת בגרביים ואני חושבת על היום שיגיע אם יהיה לי
כוח, אם יהיה לי תואר, אם יהיה לי מקצוע, אם אנשים שלא מכירים
אותי יתחברו לכתיבה שלי, לפשטות הזאת.

אני מתחילה מאפס ואני יהיה במליון.
בינתיים, אני מתחת לקשת, מתבלבלת בין הטיפות שלי ושל השמיים
הלבנים, האפורים,
השחורים, תלוי בהשקפה. ובא לי לצרוח "אני רוצה שיגרה" "אתה
שומע אותי? היי אתה מאחורי לשכבת העננים, אתה שומע אותי? תפסיק
לבכות ולרחם על עצמך ותעזור לי "
"עכשיו" "תעזור לי עכשיו בבקשה" אני מביטה בתיקרה הענקית ואני
מקווה שהוא מקשיב לי ולא משחק טטריס או משהו אחר.
כי אין לי כוח, אין לי כוח אפילו לנשוף לשאוף, להזיז את
השרירים.
אני בתוך הנעליים המוצפות שלי ואין לי אפילו אגורה אחת לתרום
לאנשים ששוכבים כאן על המדרכה. אני יודעת שהם חיכו יותר מידי
זמן שתפסיק לרגע עם הטטריס שלך ותראה מה קורה מתחת לאף האלוהי
שלך, ואתה לא הפסקת ועכשיו הם כאן.
ואי לידם ,אני קוראת לך ואתה לא מקשיב לי.

אולי גם אתה ,כמותם, כמו הקבצנים מאמין שיש משהו מתחת לחליפה
המשומשת, והעניבה שלי, מתחת לאיפור ולתלתלים. הם חושבים שיש לי
מה לתת להם
אני לא יודעת אם יש לי מה לתת לי.

ואני לא עושה הליכה מהירה עכשיו, נמאס לי להילחם במימדי הגוף
שלי, אני בדרך למים
הגדולים, לפני שהמים הקטנים יציפו לי את העיניים והפנים.
אני נכנסת פנימה, אין מציל, אני לא נלחמת ,לא חושבת על אף אחד,
לא על קבצנים, לא על דירה, בית, ילדים, כלב, בעל, מסעדות,
במיוחד לא על האלוהים, אני נכנסת וזהו!

אני לא מצליחה לנשום,
אני עומדת להיות כחולה, אחר כך חיוורת (בדיוק כמו שאתה אוהב:
מפחידה, עם עיגולים שחורים מסביב לעיניים, וזה לא יהיה איפור,
לא הפעם)
אני עומדת להיות כחולה.
או סגולה
חבל שלא צבעתי את השיער.