זהו. נמאס לי. החלטתי להיות אתאיסט. כל הדתות הללו, עם כל
הסיבוכים שלהן, זה פשוט לא בשבילי. אני צריך שתהיה לי יד
חופשית, שאוכל לעשות את הדברים שנראים לי כנכונים, מבלי להתחשב
במגבלות לא ריאליות ואירציונליות.

הכל התחיל לפני קצת פחות מחודש, כאשר נודע לי לראשונה על כך
שמשפחה של כושים מאתיופיה עברה לגור ברחוב המקביל לשלי. ברגע
ששמעתי את הידיעה ידעתי שעלי לעשות מעשה. אני לא אשב בחיבוק
ידיים בזמן שבהמות משא שחורות על שתיים מלכלכות לי את השכונה,
אמרתי לעצמי. אני אזרח משלם מסים, ויש לי הזכות לחיות בסביבה
נקייה מכושונים.

נשארתי ער חצי לילה בניסיון לחשוב על פעולה שתבריח את הכושונים
המצחינים, מבלי שתסכן אותי בצורה מוגזמת. למזלי, באותו לילה
הקרין ערוץ הסרטים סרט על סכסוך בין כושים לבין הקלאן בעיירה
אמריקאית קטנה, אשר העלה רעיון במוחי. בסרט, חברי הקלאן לבשו
את הגלימות והמצנפות המפורסמות, והעמידו צלב בוער מול ביתם של
הכושונים הסוררים. הגעתי למסקנה שיהיה אפשרי, אם כי קשה, לבנות
מגן דוד מעץ, להעמיד אותו מול ביתם של הפולשים האתיופים,
ולהבעיר אותו.
במשך שאר הלילה עבדתי קשה בהרכבת מגן הדוד שיסלק אחת ולתמיד את
אוכלי הרפש השחורים מסביבתי הקרובה. הייתה זו עבודה מפרכת, אך
כבר לקראת שחר דפקתי את המסמר האחרון, והבטתי ביצירתי בגאווה
לא מבוטלת. עכשיו צריך למצוא לבוש הולם, הזכרתי לעצמי.

פתחתי את הארון בחיפוש אחר משהו שיזכיר לו במעט את מדיהם של
שותפי למאבק מצדו האחר של האטלנטי. הבטתי מבעד לחלון. השמש
תזרח עוד מעט, הזכרתי לעצמי, צריך למהר. החלטתי שמפאת קוצר
הזמן יהא עלי להסתפק במצנפת בלבד, ועל כן שלפתי ציפית מתוך
הארון וגזרתי במיומנות שני חורים לעיניים, לקחתי את מגן הדוד
על כתפי, ויצאתי למשימה.

השמש כבר החלה לזרוח כאשר הצלחתי סוף סוף להעמיד את מגן הדוד
בחצר הבית עליו השתלטו הכושים. הצטערתי על כך שלא הספקתי לעשות
זאת בחסות החשכה, אך בשלב זה היה כבר מאוחר מדי לסגת. הבית בו
השתכנו האתיופים הייתה למעשה וילה מטופחת, בעלת מדשאה מרשימה.
הם כנראה עשירים מאד, מלמלתי לעצמי בבוז, עוד משפחה כושית של
סוחרי סמים. הרמתי מיכל הדלק ומזגתי את תכולתו על יצירתי הנאה,
כשאני מקפיד למזוג כמות שווה של נוזל דליק על כל צלע במגן
הדוד. התרחקתי שלושה צעדים גדולים, הוצאתי גפרור, הדלקתי אותו
והצתתי את שביל הבנזין אשר חצץ ביני ובין יצירתי. מגן הדוד
נדלק במהירות ויצר אפקט מהפנט. הרמתי אבן מהגינה, וזרקתי אותה
בכוח לעבר אחד החלונות בקומה העליונה, בידיעה כי קול הנפץ של
הזכוכית הנשברת יעיר את הכושונים הישנים, ויעביר את המסר
הרצוי.

בדיוק התכוונתי להימלט כאשר שמעתי צעקות מאחורי. יש שם רעול
פנים! צעק מישהו. כשהסתובבתי, ראיתי חבורה של צעירים דתיים,
אשר חזרו מתפילת שחרית, עומדת ומביטה בי. אחד מהם הצביע עלי.
תראו, הבן כלבה שורף מגן דוד, בשכונה שלנו! הוא הזדעק, תפסו
אותו! במהירה הכרתי במצב העגום ופתחתי במנוסה, אך העשן ששאפתי
גרם לי לשיעול קשה, והמצנפת הקשתה על נשימתי. החבורה תפסה אותי
והפליאה בי את מכותיה. אנחנו נראה לך מה זה, ערבי מלוכלך, שורף
לנו מגן דוד בשכונה! זבל! אבל אני לא ערבי, התחננתי, ללא
הועיל. אף פעם לא ראיתם סרטים על הקלאן? לאחר מספר דקות של
תופת הצלחתי, בדרך נס, להימלט, להסיר מעל ראשי את הציפית
שהייתה עתה מטונפת ומגואלת בדמי, ולהגיע הביתה בכוחותיי
האחרונים.

בימים שלאחר מכן הייתי מדוכא וממורמר. איזה יהודים מפגרים,
אמרתי לעצמי, לא מבדילים בין שריפה של מגן דוד למטרות אנטי
כושיות לבין שרפת סמלים יהודיים בידי ערבים. זהו, החלטתי, אני
עם הדת הזאת גמרתי. אין ברירה, אמרתי לעצמי ביאוש, צריך
להתנצר. כעבור שבוע כבר יצרתי קשר עם כומר מיסיונר שגר
בירושלים, אשר הסביר לי כל מה שעלי לעשות ולדעת לפני שאוכל
להתנצר. הדת החדשה שמצאתי הלהיבה אותי ופתחה בפניי דלתות
חדשות. יש למישהו מכם מושג כמה קל להקים צלב אנטי כושי לאחר
שכבר התנסית בהקמת מגן דוד? בנוסף לכך, הצלחתי סוף סוף להצטרך
לKKK, בתנאי שאפתח נטיות אנטישמיות תוך חמישה ימים. לא בעיה,
חשבתי לעצמי, אחרי הקטע עם היהודונים המסריחים שדפקו לי מכות,
אני כבר אנטישמי, אני רק צריך לחדד את זה.

כשחבר שלי שמע שאני מתכוון להתנצר הוא ניסה להניא אותי מכך.
אחי, אתה לא יודע שישו היה הראשון שאמר שכולם שווים בפני האל?
הוא התעמת אתי. לא אכפת לי, אמרתי לו, אני והחבר'ה שלי מהקלאן
בכלל לא שמים על המתרומם הזה, אנחנו רק אוהבים לשרוף צלבים מול
בתים של כושים. חוץ מזה, התרסתי בפניו, מה אתה כבר יודע,
יהודון מלוכלך. חבר שלי נד בראשו ופלט אנחה מיואשת. אתה מקרה
אבוד, אדי, ציין, אבל יש לי משהו להראות לך, שאני חושב שישנה
את דעתך לגבי הנצרות.

למחרת בצהרים נפגשתי אתו בכיכר ציון. נו, יהודון, מה יש לך
להראות לי? שאלתי אותו. הוא הביט בי כלא מאמין, הפנה אלי את
גבו, והתחיל ללכת. בוא, אמר. בדרך הסברתי לו חלק מהדברים שלימד
אותו הכומר וניסיתי לשכנע אותו שחבל לו להישאר יהודי. זה ממש
מגביל בקטע של דעות קדומות, בנאדם. בתור נוצרי, אני מרגיש
שהגזענות שלי קיבלה משנה תוקף. בשלב מסוים החבר שלי התעצבן כל
כך, עד שעצר בפתאומיות, ותפס בחולצתי. אתה עוד לא נוצרי, הזכיר
לי, אז תעשה לעצמך טובה, ותשתוק. לך תזדיין, אמרתי, יש לי
הטבלה ביום ראשון. הוא המשיך ללכת.

לפתע שמתי לב שחברי נכנס לרחוב אתיופיה. למה נכנסנו לכאן? אני
שואל בחשדנות, אתה לא כושי סמוי במקרה, נכון? אדי, אתה אידיוט,
אמר החבר שלי, אחז בפרק ידי, וגרר אותי לאורך הרחוב. בוא. בוא
תראה מה זה אומר להיות נוצרי, יא אפס. הוא עצר לפני שער גדול
ושחור. מעברו השני של השער התנשאה אל השמים כנסייה גדולה.
הצטלבתי. כנס כבר, אמר החבר שלי ודחף אותי פנימה. נשימתי
נעתקה. חצר הכנסייה הייתה מלאה בנזירים. הם היו כולם שחורים
כמו הלילה, ואני לא מתכוון לבגדים שלהם. איפה אנחנו? שאלתי
בבעתה. בכנסייה האתיופית, ענה חברי בניצחון, בוא. ניכנס פנימה.
לא, זה בסדר, ראיתי מספיק, התחננתי, אך חברי לא חס עלי. הוא
משך אותי אל תוך הכנסייה, ועימת אותי עם אחד סיוט נוראי בדמותו
של כומר כושי לא יכול להיות, מלמלתי. אתה רואה, הטיח בי חברי,
כל הדתות נכנעות לבסוף לכושים, גם הנצרות. עם זה לא יכולתי
להתווכח. החלום של דת גזענית נמוג בין רגע. חבר שלי צדק, אני
לא מוכן להגביל את עצמי ואת חזוני הגזעי בעבור שום דת, בטח שלא
עבור דת שבונה לכושים כנסייה ענקית באמצע ירושלים.
חבל, הקטע עם הצלבים דווקא מצא חן בעיני...