יש לי כל כך הרבה דברים לתקן.
דברים שטורדים את ליבי.
ובכל זכרון שאת ליבי מחמיץ
אני מחייכת אל היושב מולי.
וגם זה שיושב
2 כסאות לידי
ובכן, יש לו חיוך מעניין.
וכמה שעסוקה בזכרונות
אני מחייכת וליבי מתרונן.
זכרונות ילדותי עולים אחד אחד
מסתירים את קו האופק בכאבם
אבל מי צריך קו אופק רחוק
כשמאחורי מדבר קול נעים ועמוק?
חוות פיליפ עוברת חולפת
מבטיחה הבטחות מתוקות.
אבל מי צריך
לבנה ושמן זית ירוק
כשמולי מחייכות
שתי עיניים בוהקות?
אח, סערת הורמונים גועשת
אהבת נעורים,
מין דיבוק שכזה.
איך את בי משחקת
והופכת
נסיעת אוטובוס
לריגוש שכזה? |
