|
יש לי כל כך הרבה דברים לתקן.
דברים שטורדים את ליבי.
ובכל זכרון שאת ליבי מחמיץ
אני מחייכת אל היושב מולי.
וגם זה שיושב
2 כסאות לידי
ובכן, יש לו חיוך מעניין.
וכמה שעסוקה בזכרונות
אני מחייכת וליבי מתרונן.
זכרונות ילדותי עולים אחד אחד
מסתירים את קו האופק בכאבם
אבל מי צריך קו אופק רחוק
כשמאחורי מדבר קול נעים ועמוק?
חוות פיליפ עוברת חולפת
מבטיחה הבטחות מתוקות.
אבל מי צריך
לבנה ושמן זית ירוק
כשמולי מחייכות
שתי עיניים בוהקות?
אח, סערת הורמונים גועשת
אהבת נעורים,
מין דיבוק שכזה.
איך את בי משחקת
והופכת
נסיעת אוטובוס
לריגוש שכזה? |
|
|
הים והחוף זה
ליד זה תמיד.
שניהם
רוצים ללמוד
לדבר, ללמוד
לומר
רק מלה אחת. הים
רוצה לומר
"חוף",
והחוף רוצה לומר
"ים". הם
מתקרבים,
שנות מליונים,
אל הדיבור, אל
אמירת
המלה האחת.
כשהים יאמר
"חוף",
וכשהחוף יאמר
"ים",
תבוא גאולה
לעולם,
יחזור העולם
לתוהו.
יהודה עמיחי
ז"ל |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.