תמיד רציתי שייקראו לי גילי, היתה לי ילדה ביסודי, קראו אותה
גילי.
פעם אחת בשיעור חשבון ישבתי לידה, הייתי צריכה ללמוד מין סידרה
כזאת של לוח הכפל של המספר 7, אף פעם לא הייתי כל כך טובה
בללמוד את כל הסדרות האלה, הייתי אמורה לשנן, אף פעם לא הייתי
טובה בלשנן. "נו, תדברי כבר, אני רוצה לשמוע את הסדרה של המספר
7 מהתחלה ועד הסוף", המורה צעקה לעברי במבטא הארגנטינאי לא
ברור משהו שלה, נחנקתי, הרגשתי איך עוד שניה אני מקיאה בדיוק
במקום ואיך אמא צורחת עליי בחנות הספרים כשצריך לקנות ספר
חשבון חדש. ניסיתי להוציא כמה מילים או מספרים מהפה רק אמרתי
את הספרה 7 וכבר הרגשתי איך הכל עולה, כן זה כבר היה מאוחר
מידי מכדי לעצור את זה, הקאתי בדיוק במקום בדיוק בשניה על גילי
ועל השמלה הלבנה שלה ועל הקוקיות המסודרות שסבתא שלה סידרה לה
בבוקר כמו בכל בוקר .
היו לה קוקיות ורודות כאלה שקופות תמיד רציתי כאלה אבל אמא אף
פעם לא זכרה לקנות לי לא משנה כמה ביקשתי היא אף פעם לא זכרה.

בהפסקה ראיתי את כולם מסתודדים ליד גילי הם כולם ישבו ליד
הכניסה לכתה שמעתי אותה בוכה ובאתי לראות מה קרה, חשבתי שהיא
נפלה או משהו כזה כמו שהיא תמיד נופלת, כן היא היתה כזאתי, קצת
מגושמת.
כולם השתתקו והסתכלו עליי במין מבט מלא רחמים כזה, ואז יונתן
התחיל לצרוח עלי שאין לי לב ושאני רעה מרושעת ושאני צריכה
להיות בכתה טיפולית. ברכתי משם די מהר, ואז אחרי שבכיתי לאמא
כי זה מה שידעתי לעשות הכי טוב, היא הציעה שהיא תדבר עם המורה
לשמוע בדיוק מה קרה. אחרי שקיבלה את כל הפרטים העסיסיים היא
טענה שהכי טוב יהיה אם מחר אני אשב לשיחה עם המורה נעמי והיא
תסביר לי הכל, "בסדר" אמרתי בחיוב ובתמימות מרובה והלכתי לב"ס
יום למחרת כאילו הכל כרגיל.
שוב בהפסקה יונתן צעק עלי וקרא לי בשמות אבל גילי לא הגיעה,
היה נורא מוזר ושקט בכתה בלי גילי שתענה על כל התשובות לשאלות
של המורה, אבל שרדתי איך שהוא. "גשי לחדר שלי בסוף היום" אמרה
לי נעמי " נדבר ואז תביני הכל ותיראי שזה לא כל כך נורא כמו
שאת חושבת ושהילדים יסלחו והכל יעבור", הגבתי בחיוב והרגשתי
הקלה מסוימת לאור מלותיה המעודדות של נעמי.
אחרי השיעור האחרון הייתי בדרכי לחדר של נעמי, כולי שמחה
וצוהלת על הבשורות הטובות שהולכות לנחות עלי, היתה לי הרגשה
טובה בעינן, בחצר שנאלצתי לעבור בדרך לחדר של נעמי חיכתה לי
גילי, היא עמדה לבד ידיה היו מאחורי גבה ועיניה האדומות מבכי
מרובה ייצרו מבט זדוני ביותר בפניה, "מה את כל כך מרוצה?" היא
שאלה בקול מתבכיין שכזה, לא היה לי מושג מה לומר לה :" אני לא
יודעת, נעמי אמרה לי שכל העניין הזה עם הקיא בסדר ושהוא הולך
להסתדר בקרוב אז אני חושבת שגם את יכולה להיות מרוצה "עניתי
בהיסוס ,
פתאום צץ יונתן מאחורי הבניין השני של בית הספר ואיתו עוד שני
אנשים שיכבה מעלי שלא ממש הכרתי אפילו לא הייתי בטוחה אם הם
מהביה"ס שלי, גילי פשטה את ידיה לעברי ואמרה לי :"תיבחרי יד",
בחרתי את יד ימין כי ידעתי שהיא שמאלית, אני לא יודעת איזה סוג
מכה זאת היתה אני רק יודעת שהיא היממה אותי מספיק בשביל שלא
אוכל להחזיר, נפלתי על התחת והתיישבתי על האדמה מלטפת את אזור
המכה גילי התרחקה עד שנעלמה ויונתן ושני החברים שלו הכניסו לי
כמה כאפות ובעיטות, נשארתי על הרצפה כמה זמן ואז קמתי והלכתי
לחדר של נעמי, אני לא יודעת כמה זמן הייתי על הרצפה וכמה זמן
הם היכו אותי אבל נעמי כבר לא היתה בחדרה .
חזרתי הביתה ואמא שלי המבוהלת התחילה לטפל בפצעיי, היא שאלה אם
אני רוצה שהיא תדבר על זה עם נעמי ואמרתי שאני לא רוצה לדבר על
זה יותר בחיים ושאני אפילו לא רוצה לחשוב על זה, היא הסכימה
ושכחה מהעניין .
היום שלמחרת עבר כמו היום הקודם, נעמי ראתה אותי אבל לא שאלה
או אמרה שום דבר כנראה שהיא הבינה ולא ממש ידעה מה להגיד,
כנראה הרגישה אשמה. השיעור השלישי ניגמר והחלה ההפסקה הפעילה
של אותו השבוע, יצאתי החוצה וחיפשתי משהו לעשות ,גילי וחברותיה
שיחקו קלאס כמו תמיד בחצר, וכשעברתי על ידן הן התחילו לצחקק,
כשראו שאני לא שמה לב הן התחילו לקרוא לי בשמות ולבסוף גילי
קראה לי בת זונה, אני לא יודעת בדיוק מה אבל משהו בראש שלי
נידלק כמו אש וחימם לי מהר מאוד את כל הגוף
התנפלתי עליה בנהמות וגניחות ודפקתי לה את הראש תחילה במדרכה
ואחר כך בעמודי הברזל ששימשו כגדר לדשא עם הפרחים,
החברות שלה התרחקו בבהלה וצפו בכל מה שקרה מהצד בהלם מבלי
לנסות להפריד ומבלי להוציא קול חוץ מאולי כמה צרחות, גילי שכבה
על הרצפה והיתה בהכרה מלאה ,לבסוף עזבתי אותה והכנסתי לה רק
כמה בעיטות אחרונות היא לא אמרה כלום ואחרי כמה שניות איבדה את
ההכרה .
ביום שלמחרת כולם עבדו בשיעור חברה על ברכות החלמה מהירה בשביל
גילי ונעמי הבטיחה שתיתן לה אותן בבית החולים כשתבוא לבקר
והבטיחה שגילי תשמח מאוד לקבלן, גם אני רציתי להכין אבל נעמי
אמרה שעדיף שאני אתרחק ואתן לעניינים להתקרר, מה שרק הרתיח
אותי יותר. עבר שבוע וגילי חזרה לבית הספר, ביום שידעתי שגילי
תחזור לא באתי, גם ביום שאחרי וגם בשבוע שאחרי היום הזה, נעמי
התקשרה וביקשה שאבוא לשוחח איתה כי אני מפסידה חומר.
בשיחה שלי עם נעמי היא נתנה לי את החומר שהפסדתי וסיפרה לי
שכשהקאתי על גילי באותו היום היא קיבלה את זה קשה מאוד בגלל
שהקאתי משהו מכתים בצבע וורוד כנראה בגלל המיץ פטל שהייתי שותה
בלי סוף על השמלה שלה וזה הרס אותה, היא סיפרה לי שהשמלה הזאת
היא הדבר האחרון שגילי קנתה עם אמא שלה לפני שמתה ולכן היא
לובשת אותה כל הזמן ולכן, ולכן היא היתה כל כך קשורה אליה .
אחרי השיחה חזרתי לבית הספר אבל לא דיברתי עם גילי או אם עם אף
אחד אחר אחרי שנה כשכבר עליתי כתה גילי עברה תאונת דרכים ושברה
את הרגל, שוב היינו צריכים להכין לה כרטיסי ברכה להחלמה מהירה
לבית החולים, הפעם נתנו לי להכין וגם הכנתי את ההכי יפה מכולם
זה שהיא הכי אהבה ככה סיפרו לי, אבל לא חתמתי את שמי עליו,
עברה חצי שנה וגילי עזבה את הביה"ס ועברה לגור באיטליה עם אבא
שלה שנסע לשם בשליחות מהעבודה שלו .
אם תישאלו אותי אף אחד לא ממש התגעגע אליה, אף אחד לא ממש שם
לב שהיא בכלל עזבה לא משנה כמה כרטיסי ברכה הכנו לה. סיימתי את
השנה בתעודת הצטיינות ואמא ונעמי היו גאות .
בחופש הגדול עשיתי מלאן כיף וגם סיפרו לי שגילי חוזרת ללמוד
שנה הבאה בבית הספר.