למי שיתהה : יותר מדי חומרים שליליים. יותר מדי ניסויים
בסיפורים קצרים. יותר מדי מחשבות על נגיב מחפוז. יותר מדי
אנגינה. פחות מדי שיעורים באיטלקית (וסליחה מראש על טעויות
דקדוק אם יש).

הפעמונים של הכנסייה מעירים אותי. לא הגדולים שמרעידים את
הויטרינות בבתים. הקטנים, הדפוקים שנותנים לפרחי כמורה לנער
קצת שירגישו גדולים. "בון ג'ורנו" אומרת לי קרלה. חושך בחוץ
והיא אומרת בון ג'ורנו. היא יצור מדהים. אם לא האופי המהפנט
שלה, הייתי יכול להיות שקוע כל היום בגוף שלה. השיער שלה אדום
ומתוכו נוצצות עיניים ירוקות. הן מחייכות בשבילי אבל לאחרים הן
גדולות ועצובות. הפה שלה בשרני. הצוואר ארוך וחטוב.

קרלה קמה. היא מושכת סדין אחריה כדי שהשכנים ממול לא יראו
אותה. ביישנית. אני מנסה לתפוס את הסדין אבל היא זריזה מדי.
'נו, פורטרופו" היא צוחקת. הניסיון חישל אותה. בהתחלה הייתי
משאיר אותה עירומה והיא הייתה רצה בחזרה למיטה. היא מחייכת
חיוך שובב והולכת להתקלח. אני מדליק סיגריה. היא שונאת שאני
מעשן. "אנצ'ה ליי? אבסטנזה" היא צועקת כל פעם שהיא רואה אותי
מדליק אחת. איטלקיות יפות אבל מעצבנות כשהן כועסות. העשן מיתמר
לכיוון התקרה. בעצם כל הנשים מעצבנות כשהן כועסות. לא מדליק
אותי כעס. בגלל זה אני מחזיק מסטיקים ליד הסיגריות. "סיני, מיו
בלו. קום אס? חתיך שלי?" אני שומע אותה מסתבכת עם הח'תים. "אה?
קוזה פה? אנצ'ה ליי?" אני מכבה את הסיגריה ולוקח מסטיק. היא
חוזרת למיטה, כולה רטובה ומריחה ריחות נעימים של סבון איכותי.
היא מנשקת אותי. השפתיים הבשרניות שלה נלחצות בצורה רכה
ונעימה. "מיו סיני". המסטיק עכשיו אצלה. היא נשכבת לידי. אני
עוצר שניה אחת לנשום את האדים מהגוף שלה ואז מתקרב ומתחיל
לטעום אותו.

"איו ואדו אה מיה פאמיליה אין מארצו. פיניט איל לאבורו אין
מילאנו" היא אמרה לי אחר כך. "לונדי?" אני שואל. "סי". נשארו
לנו יומיים. אני חושב על הביטוי הזה פאמיליה. כל כך פשוט ונפוץ
אבל בשבילי הוא פתאום נהיה טעון מדי. "קום פרנקו?" שאלתי אותה
כשהראתה לי תמונה שלו שיש לה בארנק. "נויוסו. מה לבורה טרופו"
היא מחייכת בזדוניות. "סנסה במביני?" שאלתי אותה מתוך תקווה
עיוורת כי התמונה הייתה של שניהם בלבד. היא צחקה. "דואה
במביני". כשראיתי אותה חשבתי ישר איך אני כותב לאמא שמצאתי את
האישה המושלמת. אבל בשבילי אין הנחות.

אני קם מהמיטה. "ביזוניו קלקוסה דה מנג'יארה" אני אומר לה.
אסור שייראו אותנו ביחד ואין לה או לי כסף לרום-סרביס. בכלל,
גירשו אותי מהמלון שלה לפני חודש ולא חשוב כמה אמרתי להם "סונו
יזראלו אין ואקאנזה". אני צריך להתחמק מהכניסה האחורית. היא
באה אלי בימים הראשונים אבל שנאה את הדירה שלי. שמעתי יותר מדי
"טרופו פיקולה" על הכל חוץ מהציוד האישי ומהר מאוד עברנו למלון
שלה. לפעמים היא הייתה נועלת אותי בחדר עם איזה do not disturb
על הדלת והולכת. יותר פשוט מההתגנבויות שלי. ניסינו ללכת
לטיולים אבל היא פחדה כל הזמן. "סיאמו סטאטי אין מילאנו סטה
אני" היא אמרה. יותר מדי מכרים שיכולים לזהות אותה.

אני צועד ברחובות החשוכים. השיער רטוב מהמקלחת ואולי אני אתקרר
אבל לא אכפת לי. יותר מדי רגשות מצטברים בבטן. אני צריך להוציא
את קרלה מהמוח. זה פחות יכאב ככה. חבורה של בנים בני
שמונה-עשרה שהחולצות הדקות שלהם חושפות קוביות בבטן ובנות
שש-עשרה בלונדיניות חולפות על פני. "דוגמניות דמיקולו" אני
מפטיר. אחת מהן מסובבת את הראש. אולי אני נראה לה מוכר. "עוד
מעט גם את תהיי במצבי" אני צועק לה. "ואס זאגסט דו?" היא
שואלת. אני ממשיך ללכת. לפני שנתיים-שלוש גם אני הלכתי בכזאת
קבוצה כל יום שבת בערב. אני מצליח להכניס ילדונת כזאת למיטה
בשתי דקות אבל זה לא יוציא לי את קרלה מהראש. גם אם אני אשכנע
את הילדונת לעשות דברים שהיא לא מוכנה.

אני שולח יד לחבילת הסיגריות. כשאני בא להדליק את הסיגריה,
האצבעות שלי מריחות מהסבון של קרלה. המוח שלי רוצה להתפוצץ. יש
לקרלה שדיים שהולכות לצדדים. ביניהן יש צלקת קטנה שהייתה פעם
קעקוע של השם של החבר הראשון שלה. חלמתי אתמול שאני מקלף את
הצלקת הזאת ורשום מתחת 'סיני' באותיות דפוס עבריות גדולות. אני
ניגש לתא טלפון ציבורי. אני מתחיל לחייג את הטלפון שלה רק
בשביל לשמוע את הקול שלה. אחר כך אני מתחרט. אני יודע מה אני
צריך לעשות. גם ככה השבוע הזה איתה היה טירוף כלכלי.

"סי?". "סיני. סיניור צ'אצ'י. אה לבורטו?" אני שואל. "בון
ג'ורנו". פעם שניה הערב שאומרים לי בון ג'ורנו. "אה ביזוניו
לבורטו? קומה אין ואקאנזה סיני?". אין לי כוח למשחקים. "אה
לבורטו?" אני חוזר. "סי. סיני. סי". הוא רוטן משהו על זה שהוא
בדיוק צריך מישהו, מולטי סולדי והכל ונותן לי כתובת. הכתובת לא
מוכרת לי. יש לי תחושה של דה ז'ה וו. גם שבוע שעבר התחיל ככה
בלקוחה חדשה. אולי תופיע עוד איזו קרלה מדהימה אבל היא לא תהיה
אישה של מישהו אחר?

אני מגיע לכתובת. בית מגורים ולא בית מלון. גם זה לטובה אני
חושב. אין זמן מוגבל. הבית חדש, אפילו חדש מדי. נראה כאילו
שבנו את הכל רק עכשיו. אין שמות על כפתורי האינטרקום. אני לוחץ
על מספר תשע. "סי?" חלוד עונה לי. "סונו די סיניור צ'אצ'י" אני
אומר. ניתוק. הדלת מזמזמת ואני נכנס. אין מעלית. אין מספרים על
הדלתות עדיין. אני עולה במדרגות וסופר דלתות. בקומה השלישית
הדלת פתוחה עד לחריץ דק. אני דוחף את הדלת ונכנס לדירה ריקה.
הדלת נטרקת אחרי. כל האורות דלוקים אבל אין נפש חיה. יש לי
תחושת בטן.

אמא שלי תמיד אמרה לי שרק לנשים יש תחושות בטן. אבל גם לי יש
תחושות בטן. אני הרגשתי הרגשה נהדרת כשפגשתי את קרלה בבאר. היה
ברור לה מי אני ומה אני. חברה שלה שבאה איתה למסע העסקים ארגנה
לה אותי. היא אפילו רצתה לשלם לי בפעם הראשונה. יש לי תחושת
בטן רעה עכשיו. אני יודע שמשהו לא בסדר. צ'אצ'י בן זונה רציני.
לא חשבתי על זה אבל הוא לא כעס ולא עשה חוכמות. ידעתי שהוא
יכעס עלי אחרי שבוע שנעלמתי לו. אולי הוא גילה שכל השבוע
זיינתי חינם מישהי שהייתה מוכנה לשלם ועכשיו מחכים לי בחדר
השני בריונים לשבור לי את הצורה. ואולי זה בעלה ? אולי הוא
מחכה עם שני אחים או בני דודים ויש להם קרשים בידיים. אני פותח
שתי דלתות ומגלה חדרים ריקים. בחדר אמבטיה יש קצת תמרוקים.
מישהי גרה כאן. אני נכנס לחדר השלישי. הוא מרוהט, אפילו מרוהט
יפה. במרכזו יש מיטה גדולה. יש בצד עוד דלת. הלקוחה כנראה
מתארגנת בשירותים. זכותה. אני מתיישב על המיטה. הדלת נפתחת
ולשניה אחת אני מטומטם מספיק לחשוב שקלרה תיכנס. במקומה נכנסת
מריה.

מריה. הלקוחה הכי מרוצה שלי. גם כשאני מתעקש לכבות את האור. גם
כשאני עוצם עיניים בשביל לא להסתכל עליה כשאנחנו ביחד. גם
כשפעם אחת אשכרה הלכתי להקיא בשירותים באמצע שירדתי לה ואמרתי
לה שזה בגלל אוכל גרוע, משהו על 'פרושוטו נון אי בונו' שהיא
קנתה למרות שהיא בדיוק לפני כן הרגישה מבפנים את העדר העורלה
שלי. מריה עם השיער המדובלל, עם חתימת השפם שתמיד מרגישים
בלילה, עם הקמטים בפנים והעיניים המתות. והצלוליטיס. אלוהים,
עשרה קבים של צלוליטיס הורדת לעולם... "בון ז'ורנו מיו סיני"
היא אומרת בקול צרוד משנים של איב-סאן-לורן. פעם שלישית
שאומרים לי בערב הזה בון ז'ורנו. אני מאובן. היא מתיישבת עלי.
אני מרגיש את הנשימה החמה שלה. אמרתי לג'ינו שיעביר אותה
למישהו אחר. זאת הנקמה שלו. יותר טוב מבריונים. והיא יודעת
שאני ביקשתי לא לראות אותה שוב. "סיני איל גרנדה" היא אומרת
ושולחת ידיים למטה. "בלו סיני". "קוזה דזידרה?" אני שואל.
"פורמה.." היא מתחילה ואז מנשקת אותי. אני טועם את טעם הסיגריה
החזקה שלה בזמן שהיא דוחפת אותי אחורה אל המיטה. "לנטאמנטה,
מיו בלו סיני" היא אומרת. אני מחבק אותה ושונא את עצמי.

אחרי חצות אני חוזר לדירה הקטנה שלי להתרחץ. אחרי המקלחת אני
ניגש לשרותים, דוחף את המתקן של הניאגרה ומאחורי אריח בקיר
מוציא שקית אפורה, עמידה למים. אני שם בפנים את הכסף שקיבלתי
ממריה ולוקח את השקית איתי. מארון הבגדים אני בוחר את הבגדים
הכי יפים שלי. אחר כך אני הולך למלון של קלרה. התגנבתי דרך
הכניסה האחורית ועליתי במדרגות החרום כדי שלא ייראה מוזר בקבלה
שהמעלית מתחילה לעבוד באמצע הלילה. עשר קומות עליתי אבל הן
עברו מהר, בניגוד למדרגות האחרות שטיפסתי באותו לילה. דפקתי
בדלת החדר של קלרה. כרגיל היא מתעוררת מכל רעש קטן וגם הפעם לא
הייתי צריך לדפוק חזק מדי. היא פתחה את הדלת בחלוק לבן. דחפתי
אותה לבפנים והורדתי ממנה את החלוק. נישקתי אותה חזק,
בתובענות, כדי לטעום אותה מחדש ונשאתי אותה למיטה.

בבוקר היא העירה אותי. היא אף פעם לא העירה אותי קודם. תמיד
היא נתנה לי לישון. היא מעירה כל כך מדהים שחבל לי שלא הייתי
מודע לזה קודם. היא נישקה אותי ברכות סדרה של נשיקות ואני
התעוררתי לאט לאט לתוך העיניים הגדולות שלה שהיו צריכות להיות
עצובות אבל חייכו רק בשבילי כשהשיער שלה מלטף לי את הפנים.
נשארנו כל הבוקר ביחד. הפעמונים של יום ראשון ניגנו ברקע,
הפעמונים הגדולים, והויטרינות רעדו. פעמיים היא רצתה ללכת
להסתובב קצת ולא נתתי לה. הכרחתי אותה אפילו לבטל טיול קטן
שהיא תכננה עם חברה שלה. היא נעלה אותי בחדר בצהרים כי הייתה
לה ארוחה חגיגית עם הלקוחות שהיא עבדה איתם כל השבוע. ישבתי
וחיכיתי. ראיתי סרטים מצויירים עם דיבוב לאיטלקית. בארבע צלצל
הטלפון. קלרה הייתה בצד השני של הקו, מתנשפת. "פרנקו" היא
אמרה. "הא אדסו אין מילאנו. אנדיאמו א-טורינו דומאני". היא
מנתקת בפתאומיות. אני אוסף את הבגדים היפים שלי, מתלבש, יורד
ללובי. לפני הלובי אני רואה תיבת דואר. אולי ההנחה היחידה
שזכיתי לה מאז שפיטרו אותי מהסוכנות. יש על המעטפה את הכתובת
של אמא שלי ובולים. תמיד דאגתי לזה שיהיו לי בולים לישראל על
המעטפה הזאת. אני לוקח פתק קטן ורושם עליו "זה הכסף מהדוגמנות.
אוהב אותך" ומכניס אותו לתוך המעטפה. אני משלשל את המעטפה
לתיבת הדואר. אחר כך חוזר למעלית ולוחץ על קומת הגג. קפצתי
לכיוון החצר הפנימית, כדי שקרלה לא תראה את הגוויה שלי. אולי
היא אפילו לא תדע ככה.