רגע של השראה בורח בין הידיים, נראה שהתבגרתי קצת ועולם הדמיון
שלי התרחק ממני .
או שאני נעלמתי ממנו.
הוא מוכר בחוץ הרבה דברים קטנים, מנסה לחיות, וכל כך, כל כך
מעצבן אותי.
מסתובב לו על הסוס שלו, משוכנע שהוא אביר.
מנסה למכור לי רגשות, מחשבות, מנסה למכור לי מוזה.
היא בוכה רוב הזמן, מחכה לאביר שעבר כבר מזמן. אביר קשה
ומסובך, עם כל הכדורים שלו. אבל גם הוא היה בודד, בודד מאוד,
אחרי הקרב.  
התחבר לעצמו ולסיפורי הגבורה הישנים שלו, ישן עם תמונות מלחמה
שרצות לו בראש החצי משוחזר שלו.

הוא מוקף בגביעי תהילה זהובים וכסופים, שזכה אחרי זריקת כדורי
באולינג צבעוניים.
היא לא מנסה למכור לי מוזה, אבל כשאני רואה אותה הכול נראה לי
הרבה יותר ברור, אני לפעמים רואה את עצמי בה, לפעמים היא יותר
חזקה ולפעמים יותר חלשה.
לפעמים היא מנסה למכור לי מחשבות רעות על העולם, דרך הדמעות
שלה.
ואני כמעט תמיד קונה אותן, אנחנו מחליפות צעקות תמורת מחשבות
שחורות, היא מתפרקת כמו פאזל שרוצים לאסוף חזרה לקופסה. היא
נעשית מאוד נוזלית והופכת לטיפות מלוחות, נמסה לה כמו
בגיהנום.

היא ניצלת על איזו אש שהיא מדליקה, חם לה וכואב לה ובכל פעם
היא מדליקה עוד גפרור וזורקת לגחלים למטה.
אני חושבת שגם אני מסתובבת שם, על מוט המתכת, אבל אני צוברת
המון רוק בפה ומשתינה על הגחלים שמנסים לשרוף אותי.
האביר ברח !
והיא עדיין מחכה .
ולא ברור אם הוא יחזור, ואני , אני מנסה להפוך את כולם למראה
שלי, מחפשת על מי  להמיס חטאיי. וכולם אחרים, יותר אחרים ממה
שדמיינתי אותם.
הם בכלל בצבע אחר .

בחלום הם היו קרובים, הם היו בכלל חתול וכלב גדולים, הם הלכו
מחובקים והייתי ביניהם. הם ניסו לדבר, לתקשר .
הלכנו בתוך נוף הילדות שלי, בתוך הספר הרחוק.

חתול וכלב גדולים וילדה באמצע, אני כל כך רציתי לשמוע על מה הם
דיברו .אני גם חושבת שהם גם רצו לשמוע אחד את השניה.
ועשו את עצמם שהם שומעים, אבל היא לא נבחה את הנביחות שלו,
והוא לא שמע את היללות שלה:
אנחנו הרבה בעלי חיים על האדמה ובשמיים מפוזרים בכל מקום.
אנחנו בכלל לא דומים, הצורה מוגדרת, אבל הצבעים אחרים לגמרי.
ואין בכלל אביר .
עברנו מכפר לעיר ומעיר לכפר חיפשנו זהות בין כל הצבעים, חיפשתי
מראה.

אני חושבת שאני מתחילה להבין שאין מראה, אפשר רק להחליף צבעים,
להתערבב קצת ואולי להשתנות ואולי לשנות בממש קצת את הגוון.
מכחול לתכלת,  אם היא אפורה אז שתהיי קצת לבן
אם היא חונקת שתתן קצת חמצן.
זה מטשטש את השינויים.
הלבן בא משום מקום, מחבר אנשים כל כך שונים.
הוא מפעיל מאוורר ענק שיושב מתחת לאדמה ואז הם עפים.
ואם הלבן באמת חזק, אז הם לא נוחתים, הם מעורבבים רחוק מכאן.
כאן , חצי נרקיסיסטים חולניים שמפחדים מעצמם.
וחצי שונאים את עצמם ומחפשים את הצבע הכי מנוגד להם .

כולם זונות, נרקיססטים, שימותו כבר.
כולם שונאים, במקום פשוט לא לאהוב.
והאבירים, כולם נטשו
הם עלו למעלה : הם מדים קרועים וקצת פחות חלקים בגוף.
לפעמים הם סגורים בקופסאות, לפעמים עם רופאים ולפעמים בקופסה
הפרטית שלהם עם כדורים קטנים.
הם האבירים: בזכותם אני נושמת, הם עפו על סוסים עם כנפיים, עלו
על סוס לבן .
הועלו בידי מלאכים עצובים, אל שעריי אלוהים.
ואנחנו נשארנו לבד. חלק  יורקים על האש וחלק מדליקים את האש
יותר ויותר .
אני בעד השתנה, ועדיף בקשת.
זה הכי מכבה את הכאב.