לילה. אנחנו יושבים על הספסל. אתה מניח את ראשך על ברכיי ואני
מרגישה אותו. אחרי כל כך הרבה זמן של חלומות ותקוות אני סוף
סוף מרגישה אותך. בפעם הראשונה, בחיי. אנחנו מסתכלים על
הכוכבים, על הירח שמאיר לנו את הדרך ומראה עוד ניצוץ קטן של
משמעות מסביבנו. אבל אנחנו עדיין לבד, בתוך החושך הזה, וחוץ
מאור הלבנה לא רואים כלום. אתה מתקרב אליי ונושק לי. אני
מרגישה את שפתייך על שפתיי והלב שלי רועד. אני מתרגשת. רוצה
להזיז אותך ממני, שתרפה קצת, אך באותו הזמן, רוצה שהלילה יימשך
ולא ייגמר לעולם. הידיים שלך מתקרבות אליי, ומחזיקות בידי. היד
שלך כל כך חמה, אך גם את החום אני כמעט ולא מרגישה. אתה מרפה,
מזיז את שפתייך ואת גופך, מחייך אליי ושם את ראשך חזרה.  אני
מרגישה בעננים, מעופפת, לא רואה דבר מלבדך. מזל שאינך יכול
לקרוא את מחשבותיי, לראות את לבי הדופק בחוזקה. מזל שאינך יודע
את הרגשות שלי, ואת התקוות, והחלומות. אך באיזשהו יום, תצטרך
לדעת, להבין, בכדי להיות חלק מחיי, מרגשותיי, כדי להיות חלק
ממני.