במשך כל החיים שלי, ידעתי שאתה היית שם. שמעתי סיפורים, ראיתי
תמונות, שמעתי שירים. אבל אף פעם לא ידעתי מה באמת קרה. אולי
זה כי לא העזתי לשאול. או אולי זה כי פחדתי מהתשובות. הכל היה
נראה לי כך מוזר, כל כך כואב, כל כך מפחיד.
מוות. קשה לי לומר את המילה הזו. אבל אני בכל זאת אומרת אותה.

התחלתי לחקור עלייך, לתעד. פתאום התחלתי להיחשף לכל הסיפורים,
לכל מה שהיה. ראיתי את הדמעות בעיניים של האנשים שאוהבים אותך
כל כך, אצל האנשים שהיית כל חייהם. פתאום התחלתי להבין דברים.
התחלתי להבין מיהי אותה דמות שקופה מדמעות, עליה שרו בשירים.
בסיפורים היה רעש. המון רעש. טנקים, מלחמה, דם, גופות, פגזים,
ומוות. הרבה מוות. אנשים שהיו שם סיפרו לי. אנשים שחוו את אותם
זוועות בכו לי, ושמעתי הכל. כמעט הכל.

אני לא מכירה אותך. אף פעם לא הכרתי. אבל תמיד ידעתי, שאתה
קיים. שהיית קיים. אותו ילד חייכן, רזה, שאוהב לדוג וללכת לים.
תמיד ידעתי. הדמעות של הקרובים אלייך, סיפרו לי הכל. למרות
הפרטים החסרים. אני יודעת שזה מוזר, מי אני בכלל, למה אני
מספרת  לך את כל זה, איך העזתי להביא מצלמה ולתעד את כל החיים
שלך, או לפחות את מה שנשאר מהם? בגלל זה בדיוק אני כותבת. כי
אני מרגישה צורך לומר לך. אנשים פה מתגעגעים אלייך. אנשים פה
זוכרים אותך ובוכים עליך המון. אני בטוחה שאתה רואה, אני יודעת
שאתה רואה. ואני עשיתי עליך סרט. עם עזרה. עשיתי עליך סרט. כדי
שתמיד יישאר הזיכרון, כדי שהפנים תמיד יישארו לנו בראש וכדי
שאני יוכל להבין מה בדיוק קרה שם. והבנתי.

ליוויתי את האהובים שלך, ברגעים קשים מאד בחייהם. אני חושבת,
בעצם, שהם ליוו אותי יותר מאשר אני אותם. היינו באים תמיד
באותו יום. וכך זה נמשך, עד היום. רק שהיום, זה היה קצת שונה.
הצטרפה מישהי מיוחדת, שהיא חלק חשוב בחיים שלי (חוץ מהחברה
הטובה שהתלוותה). המצלמה. הכוח המדהים הזה של המצלמה לקחת רגע
ופשוט לשמר אותו, במשך ימים, חודשים ואפילו שנים, נכנס לפה
ועזר לי להעביר את המסר. עזר לי להראות את הפנים היפות, הפנים
של אותו ילד, של אותה דמות שקופה, הפנים שהלכו ונעלמו.