התחלתי לקרוא אותו, והמילה הראשונה ישר גרמה לדמעה להופיע בקצה
העין. המשכתי לקרוא וכל מילה הובילה לדמעה נוספת. עכשיו מדמעה
בקצה העין זה הפך לבכי מר, והדמעות זלגו וזלגו והרטיבו את פניי
לגמרי.
סיימתי לקרוא את המכתב, אבל הבכי המשיך והוא לא נפסק, והלב שלי
כואב ואני מרגישה אותו דופק ממש מהר. הרגשתי שאני רוצה לענות
למכתב אבל אני לא יכולה כבר... והכל כואב לי ואני מרגישה מאוד
חלשה, ופתאום הבכי נגמר, הדמעות התחילו לעצור ולא המשיכו לצאת,
ועכשיו אני מתפלאת שאני לא התעלפתי כי איך שהרגשתי גרם לי
לחשוב שאני מתה ולא רק מתעלפת, אבל לא זה ולא זה. ורגשות
הגעגועים נשארים בכאב רב ואני יודעת שגם אם אחזור למקסיקו
לבקר, אני לא אראה אותו, אני אלך לבקר אותו וכל מה שאני אראה
זה רק גוש סלע תקוע באדמה. כי אבא מת והוא לא יחזור יותר.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.