הוא היה רק ילד קטן. מי שנכנס לבית היה בוודאי קולט את הרחשים
והמתחים, אך כנראה שהיה גם נותן לזה לחלוף. הרי אצל כולם יש
בעיות.
בן שנתיים וחצי, אפילו פחות. אילו היה מבין מה האיש הגבוה אשר
כל כך דומה לו, עושה...
הוא מתיישב לידו ומנסה לדבר אתו, וההוא מדבר איתה.
כבר כמה זמן לא נפגשו. היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה או איתו,
היא רק התלבטה והתלבטה במשך שבועות. והילד יושב ומבקש את
הטלפון, אך בצדו השני של הקו היא נמצאת ואסור לאף אחד לדעת.
והילד שואל- אבא, עם מי אתה מדבר, והאיש השחרחר משיב ביובש,
מישהו מהעבודה. והיא שומעת אותו מדבר, אך מקשיבה רק למילה אחת
היוצאת מפי הילד שוב ושוב: אבא, אבא, אבא. והוא שואל אותה: את
איתי?
ולפני שהיא עונה לחיוב, היא תוהה אם חשב על משמעות השאלה הזו.

הוא מדבר בשטף, אותו שטף שלא פסק מאז העז לומר לה את אשר על
ליבו. שוב ושוב חוזרים ונשמעים המשפטים האבסורדים, ההבטחות
והתקוות, ושלוש המילים שכל כך הייתה רוצה להתענג עליהן. לא
מרשה לעצמה להיסחף, נוטעת עצמה בקרקע כמה שניתן.
והילד הקטן, שמצליח להוציא מפיו רק משפטים קטועים, יושב שם
בעיניים גדולות, עוקב אחר תנועות שפתיו של האיש הגבוה ופתאום
הוא נראה לו כל כך נמוך... כמה היה רוצה לפענח את מה שאומר,
ובלא הצלחה דורש את הטלפון מהידיים הגדולות והחזקות שאוחזות
בו. עוד מעט, חכה עוד מעט.
הידיים ההן מוטרדות, מגששות על השולחן ופוגשות בקופסה מלבנית,
והוא מדליק סיגריה. דווקא נדמה היה לו שההרגל הזה נעלם, אבל
זוהי דוגמא אחת לשלל הרגלים מגונים נוספים שהוא סוחב אתו. הוא
פוחד מכל כך הרבה דברים ובידיעה שאי אפשר להחזיק את החבל משני
צדדיו, הוא מנסה את הבלתי אפשרי. מקווה להתגבר על עצמו, להתגבר
על כל מכשול, אפילו על מכשול בדמותו של ילד קטן. ממתי התחיל
להתייחס אליו כמכשול, מוותר בניסיון  לשחזר את התהליך.
ולמרות המכשול שלו, עיניו אורו וניצוץ של אושר פרץ מהן בכל פעם
שדיבר עליו. הוא לא הבין עם עצמו איך הילד הקטן הזה מהווה את
המעצור שלו, ועם זאת מהווה את האושר הבטוח היחידי שלו.
ואולי הוא הפך אותו למכשול, שישמש לו כתירוץ, שיהיה משהו
שיעצור אותו מלשנות את השגרה המאוסה, כי לפחדנים אין גבולות
וכשהפחד מכרסם בעצמות הוא מציף אותך.
הוא סימן את חייו כחרטה והיא הייתה שם להיות לו לסמל של תקווה,
של הבזק אור בתוך הערפל.
האש מגיעה כבר לפילטר, שאיפה אחרונה. העיניים הגדולות של הילד
קצת דומעות מהעשן והידיים מגרשות את המחנק שנוצר. הוא מתחיל
להשתעמם, לגלוש למחשבות דמיוניות וברקע הקול המוכר ממשיך
בשלו.
הוא שנא לחזור הביתה ולהתחיל לריב, והיא הייתה שוכבת במיטתה,
מדמיינת אותו נכנס לבית, עם מבט אפור ומשועמם, לא מתאים, על
פניו. לא מזמן הייתה מקנאת בו על כל שמחת החיים שלו, אשר
הסתברה כמסווה לשנים של חרטות וסדרה של טעויות.
ואם הוא מגזים, אולי הוא אוהב לרחם על עצמו, רק כי זה פשוט
מאוד נוח. כי זה עוזר להדחיק, עוזר לשחרר. שניהם חשבו על
אפשרות כזו, מחשבה שהצטרפה לעוד המוני אחרות, מתווספת לבערת
המדורה המבולבלת, שהשתוללה במשך תקופה ארוכה.
והילד בעל העיניים השחורות הגדולות לא ידע על מה הוא מדבר.
וגם אם נראה אחרת, הוא עצמו לא ידע על מה הוא מדבר.
והיא, היא לא ידעה שהוא רק מדבר.