הרגשתי שאני דורכת על מיטת מים שמתחילה להתפנצ'ר לאט לאט,
ידעתי שאני עומדת לנחות, ולא על משהו מוצק.
לרגע אחד יכולתי אפילו לדמיין איך אני שומעת את כל העצמות שלי
מתפרקות ואחר כך לשמוע את הנעליים שלך מרסקות לי את השברים.

הנעליים האיטלקיות מפוררות כל חלקיק של עצם. עד שתרגיש איך אני
כולי בעצם אבקה,
אבקת עצמות, בריח של עצמי, עם המחשבות המבולבלות שלי... אבל
עדיין, רק אבקה
לבנה.
וכמו שגיאולוגים מחברים שאריות של דינוזאורים,  היא תבוא
פעמיים בשבוע כדי לנסות לחבר הכול, לנסות לראות איך הכול נשבר
ואיך אפשר לחבר חזרה.

אני פשוט זוג עיניים מול הפנים שלה, גושי קרח חומים תקועים לי
בתוך האישונים ומאחוריהם.
ואני כל כך רוצה להרגיש איך הם נמסים על הפנים ,על האבקה
שחיברת מחדש, על הצוואר המחורר, על הציפורניים, שהמים הקרים
ישטפו את הדם הקר מהידיים שלי וימשיכו לנזול על, שיחלחלו בתוכי
טיפה אחרי טיפה.

קרים ומלוחים נשטפים בתוכי, בלי כיוון מוגדר, בלי גבולות.
ייבלעו לי בגוף ויחזרו לנקודת המוצא בלי להתעכב או להיתקע
באיזה וריד או נים.
הם ימשיכו להסתובב בי, ייצאו החוצה דרך האישונים המתים, יזרמו
על הגוף וייכנסו חזרה: דרך התעלות המפחידות ביותר, דרך המערות
הסגורות ביותר.
כשתגיע עוד טיפה מלוחה ייפתחו דלתות המערה, כדי לרוות את הצער,
את הפחד, את המלח.
זה עומד לשרוף, לשרוף כל כך, האיפור יימרח ואני אשאר חסרת פנים
אני אשאר עיניים,
אני אהיה אבקה מרוכזת עם ציפוי רטוב ודביק ואת תמעכי אותי
ותעצבי אותי כמו פלסטלינה, ואחר כך תחיכי ותהיי כל כך מאושרת.

את תחתכי אותי, פרוסות דקות (כדי שיהיה מספיק לכולם).
את תברכי עליי את כל הברכות החל מ"שהכול נהיה בדברו" ועד ל "אל
מלא רחמים".
אחר כך ייקלפו אותי ואני אהיה חשופה ואני אצרח, אבל אף אחד לא
יישמע.
רק מי שייקח אותי הביתה אחרי הטקס יוכל לראות כמה שהקילוף הרס
לי את כל האבקה.
הקליפה שמרה לי על הצורה הנורמלית, או לפחות על הצורה הכי פחות
שונה.

אני אעלה לבד, או עם אחרים על עיגולים שחורים גדולים ואני ארחף
כמה שנות אור בחלל.
אני אשב ליד הירח, אני אדליק אותו רק כשיהיה לי קר או כשאני
ארצה לקרוא למישהו כדי שיקשיב לשורות הארוכות, שמתפתלות בתוך
הראש, שמסתדרות בצורה המיוחדת שלהן בתוך הראש שלי.
כמו קורי עכביש לבנים ודקים, מתרבים בצורה מדויקת בתוך הראש
ויוצרים לאט אבל מאוד בטוח רשת שאי אפשר לפרוץ.
אפילו את כמה שתנסי לחתוך אותי, ולראות מה בדיוק עובר לי בראש
לא תראי כלום.

אחרי האולטרא סאונד הבינו שבאמת יש לי עכביש בראש, ושאסור לי
לדבר עם אף אחד
כי הוא יכול לצאת דרך המילים.
כל הברה מסוכנת, כל הברה מסכנת כל מי שרק ינסה לשמוע.


עכשיו, אחרי כמה שנות שתיקה וכמה שנים של רחמים עצמיים ושנאה
אני עומדת לירוק את כל החוטים שעמדו לי בראש, עומדת לקלף את
עצמי מול המראה
ולהמיס את האישונים, לבד, לבד, לבד.
אני אשב על אותן המדרכות ששקעתי בהן לפני כל כך הרבה שנים ואני
אעמוד בביטחון על אותם פסים לבנים שהטביעו אותי.
אני אגמור על פסי הרכבת, הם ירטטו לי בין הרגליים.

וכשהרכבת תבוא אני אמות כל כך יפה, וכל כך מאושרת ורטובה.

אנשים מוזרים ירימו את שאריות הגוף שלי, ויגרדו אותי מגלגלי
הרכבת.
והעכביש שהיה בי כל כך הרבה שנים יישאר פה, והוא יזחל לאט לאט
למקום ממנו הוא בא.
בלילה הוא ייכנס אליך חזרה, ואני לא אהיה כאן יותר לצחוק על
גורלך, אישי היקר
אני אהיה עטופה בבד חצי עצוב וחצי חושני, אני אחכה לך, אהובי.

אתה עומד להרגיש איך כל צעד שלך, על הכבישים הכי חזקים בארץ
הוא בעצם רק רוח,
כי הצעדים שלך, הם כלום לאדמה הזאת. הצעדים שלך הם דגדוגים
קטנים למדרכה וכשתרוץ עליה היא תצחק, ותהנה כל כך.

המילים שתגיד עליי רק ידביקו את כולם והעכביש יתרבה לך בראש,
לבד.
בלי שתרצה אפילו. הדמעות שתבכה עליי לא ירטיבו אף אחד.
אתה לא תוכל ליהנות ממנה, לפני שהיא תנשור לך על הפנים היא
תתאדה ואתה תישאר אשם, בלי אפשרות לשחרר את האשמה.

אני יודעת שהייתי שמחה לראות אותך חי בגסיסה מתמדת, מחכה ליום
שתוכל לעלות לעולם החדש שלי ולהתחנן למחילתי.
אבל הישועה רחוקה ממך אישי הנפלא.
כשאראה אותך מתקרב לשערי נפשי, אקרא לכל שומרי הקודש, ולמלאכי
התקווה
הם יירגמו אותך באבני בדידות וכעס.

אתה תראה את הגלימה שלי ואותי מתחתיה עירומה: חצי חושנית חצי
כואבת,
מגעגועים לכאב הישן.

מיטת מים מתמלאת מחדש, טוב לי עליה, טוב לי עליה כל כך.
אבל בגללך אני מחכה שהיא תתפנצ'ר ובכל לילה הוא עוטף אותי
ומבטיח לי שהוא לא ילך כמו שאתה הלכת.
וכשעברנו לכאן הוא זרק את כל הסיכות שאיתן חוררת את האושר שלי,
את הנעצים
שאיתם קילפת לי את העור.
הוא זרק הכול חיבק אותי ואמר שהוא ישמור עליי.

אני חושבת שגם לו יש כל מיני עכבישים בראש, ובלילה במיטת מים
חדשה
אני והוא מגדלים בשלווה עכבישי נחושת, לזכרך.

"יהי זכרך ברוך אישי היקר",
מסלול הנקמה לא נגמר
אני חיה כל יום מחדש כדי לפרוח ולהפתיע אתכם,
אני אהיה אור, ולא בזכותכם.
אתם תהיו עפר לרגליי
ואבקה בידיי.

במותכם .


מוקדש לאבא, ולכל אלה שהבטיחו להתחבר ולשמור עליי אבל הלכו.