שתיקה של רגע מביך

אני קמה ומתיישבת על הספסל הגינה הציבורית. אני מחייכת אליך
מבעד לעיניים יבשות מדמעות, ולא מקבלת חיוך בחזרה.
הרבה יותר קל לך להגיב כשאני בוכה, כשאני הסטרית ורוצה להתאבד,
הרבה יותר קל לך להגיד שיהיה בסדר שעוד אוהבים אותי, מאשר
לאהוב אותי בחיים הרצופים, וחברות של רגעים היא לא חברות.

צחוק מצוייף

אני מרגישה בעצמות שזה לא סתם צחוק, כאילו צוחקת מהבדיחה, אבל
האמת שצוחקת עליי וזה ידוע לך. זה בכוונה, לבדוק אם אני מסוגלת
לזה, לבדוק את קצה היכולת שלי, ומשם לחזור בחזרה. ריגעי שיא
שלך, וריגעי שפל שלי.

בכי מתפרץ

הפעם זה בחדר שלי, איפה שאוזנך אינה משגת, איפה שאי אפשר לשמוע
אותי ולומר משפטים מנחמים בכוונה לא כנה, או לכל היותר זמנית.
אני כמהה לחיבוק, חיבוק מהסוג הישן, זה שמעודד ומועך ומשאיר
אותך פחות שבורה. אבל אין אף אחד שיחבק, כי אני לבד, וכשאני
צריכה אף אחד לא כאן.

הדלת נפתחת

העיניים שלך נוחתות עלי, היידים המנחמות שלך לוטפות אותי,
מרגיעות, אני היסטרית, ואת מגיבה, בוכה, ואת אומרת כמה את
אוהבת אותי, מנחמת במילים של יהיה בסדר. וחברות של רגעים היא
לא חברות.


תתרחקי!!!