אני במערבולת אדומה. אני רוצה שתשחה איתי. אין שום דבר
מסביבנו, רק אויר ריק. לגמרי. אפילו מחמצן. אין לנו ממש מה
לנשום ואני נחנקת לידך. אתה גם מתחיל להשתעל ונעשה לנו ממש קר.
אתה רועד לי בידיים, ואין לנו כוח להלחם בזה. אין לנו כוח
לקום, אז אנחנו מסתכלים על השמש, מסתתרים מהקרניים שלה, מאחורי
פלסטיקים שחורים, ונעלמים.

אין לנו פתאום כלום - לי אין אותך יותר. אני רואה רק ערפל ערפל
ערפל. אני לא מרגישה כלום. משהו חותך אותי, שורף אותי. אנחנו
אולי גוססים, או שכבר הגענו לגיהינום ביחד. אולי זה גן-עדן
שני, או פשוט חלום אחר. אולי אנחנו עוד שורה בשיר או בסיפור של
מישהו אחר... אני חושבת שאני נחנקת. אתה יכול להגיד לה לכתוב
שתיתן לנו חמצן ?

תצעק לה ! תצעק לה במחשבות התהומיות שלה. תצעק לה שאני לא רוצה
למות גם בסיפור הזה. תגיד לה שנמאס לי מהנמלים החומות שלה
והעכבישים. שתמצא דמות אחרת, וקצת פחות זוחלים. אני נחנקת,
מרגישה סגולה... תגיד לה משהו !

נהיה להם פתאום קר, כאילו רוח נכנסה בהם, דגדגה להם את קצות
האצבעות. היא נשמה נשימה ארוכה והרגישה איך היא חוזרת לחיים.
היא לא הצליחה לראות שומדבר, אבל היא הרגישה אותו נוגע לה בכל
מיני מקומות ועכשיו הוא קבור בתוכה, מת לה בידיים.

פתאום באמצע הקור והרוחות, עם החמצן שהגיע אחרי המחנק העצום,
הוא דמם בתוכה. אין תנועה. צרחתי, שתפסיק. העובדה שיש לה
"מוזות" לא נותנת לה את הזכות להרוג אותו או לחנוק אותי. היא
מפוררת אותי ודורכת עלי, עושה אותי אבקות, מכניסה לי צינורות,
תולעים. מכניסה אותי למוסדות סגורים. תמיד אני זו שיוצאת
משוגעת ולא מוגדרת, והיא המוכשרת. יום אחד אני ארצח את המוזות
שלה, אני אשאיר לה גמד בראש, שיפזר לה המון קיטש', ואז היא
תכתוב כמה שאני מאושרת. ואני באמת אהיה.

היא תכתוב קיטש', ואני אחייך.
אני אהרוג לה ת' מוזות,
ארצח לה את ההשראה !