כל אחד צריך לראות לפחות פעם אחת בחיים שלו מישהו על סמים.
ואני לא מדברת על גראס, או משהו כזה... לא שאני מאמינה שיש
סמים קלים, הרי זה הכל בראש שלנו, אבל בכל זאת... אני מדברת על
אקסטות, L.S.D... זה כמו לראות בן-אדם ברגע החולשה הכי גדול
שלו. כמו לראות את החולשה שלו מרקדת לך מול העיניים, לוחשת לך
מילות תחינה, שתשחרר אותה לחופשי... צורחת ייאוש. למה בני אדם
על סמים הם כאלה יצורים חלשים? כי ברגעים האלה, של הטריפ, הם
באמת חושבים שהם חזקים. ומתי אנחנו באמת חזקים? מתי יש לנו
מספיק כוח בשביל להיות חזקים? אף פעם. אבל מישהו מסומם מאמין
לזה. ולחיות באשלייה... חולשה, לא?
זה מדהים.
איזה אדם בעולם הדפוק הזה לא רוצה לראות מיהו אחר ברגעי השפל
שלו? גם יפי הנפש, אם לרגע נשים את הצביעות בצד. אני מדברת על
הטבע הסאדיסטי של האדם. זה גורם לקנאה עצומה. אצלי לפחות.
הייתי באיזו מסיבה מגעילה בתל אביב והתבוססתי בזיעתם של חבר'ה
מסוממים. ראיתי עד כמה הם חלשים, כמעט יכולתי לצפות באשלייה
שלהם מבחוץ... להרגיש את האוויר בבועה שלהם כשאני עומדת
רחוק... ומי לא רוצה להיות חלש ככה? גם יפי הנפש, אם לרגע נשים
את הצביעות בצד. וזה לא מאזוכיזם בולשיט, זה פשוט חוסר אחריות
מוחלט, הסרת כל עול מעל גב של איזה אדם מסכן ומן הסתם מניעה של
הקש הרצחני הזה לשבור. אף אדם נורמאלי לא לוקח סמים כי הוא
מרגיש חלש. זה כי מסרבים להרגיש חזקים. שרשרת של בחירות קלות.
אני בכל אופן הרגשתי יותר מדי חזקה לידם וזה היה מפחיד. אומץ
בשביל להיות חזקה לא היה לי, פחדתי מלקחת אחריות ולהיות השפויה
היחידה באזור. אז פרצתי לבועה שלהם. ככה קל. עם כדור אחד בתוכי
התקלפו מעליי כל שכבות האחריות שאי פעם מצאו לנכון לרבוץ לי על
הגב, והתמכרתי לחולשה הזאת - להאמין שאני חזקה.