כשמתחילה להיחנק מהנשימות שלי
כשבא לבכות אבל הדמעות לא יוצאות
כשבא להרדם ולא להתעורר יותר
כשהזמן אוזל ועוד צריך לעשות מלא דברים אבל לא מסוגלת
כשכל פעולה הכי קטנה הופכת להיות מעמסה
כשלא רוצה להיות לבד אבל מפחדת מחברת אנשים, סולדת מהם,
מהכיפים הקטנים שלהם, השטויות שלהם
הם שמחים, אבל מכה קטנה והם יתפרקו ויתחילו לבכות,
לי כבר אין לאן להתפרק
אני כבר לא אתחיל לבכות
חוץ מאתמול, אבל אתמול היה ערב, אחד מאותם רגעים שהכל כאילו צף
ביחד וזה יותר מידי,
וממש הצלחתי לבכות
הקלה?
לא יודעת, לא חושבת, לא נראה לי
לא הבנאדם הנכון לבכות בפניו
משפחה מטומטמת
הם תמיד כאילו חושבים שהם עושים לי כזאת טובה בזה שאני חיה,
כאילו כל דבר שהם אומרים הוא נכון,
וזה לא ככה...
כאילו אני צריכה להודות לאל כל יום על זה שדווקא הם ההורים
שלי
ולא בא לי.
אני לא עד כדי כך מודה
והם לא עד כדי כך טובים
לכולם יש בעיות
אבל אני
לא יכולה אפילו לצאת מהבית בלי שיתקעו בי מבט, לא יכולה לשבת
מול המחשב בשקט בלי שיעירו לי
בלי שישבו לי על הנשמה עם זה שאני צריכה ללכת לישון
נמאס לי להלחם
אבל אני רוצה לחיות
בלי שיכתיבו לי
אבל אני גם את זה לא מסוגלת
שונאת את כל החברים שלי
אין בהם טיפה של הגינות, כנות, אף אחד לא באמת שומר סודות
ומי שכן, גם לא הכי אכפת לו ממך
זה פשוט כי הוא לא מדבר עליך בכלל, הגיוני שלא יספר
נמשכים תמיד למי שלא רוצה אותנו
בלי הרבה הבדלי בנים בנות בקטע הזה
ומי שאני לא רוצה דווקא נדחף...
הנסיונות האלה, מלחמת המעמדות הבלתי פוסקת
מאבק להשאר על הרגליים נגד הזרם שסוחף הלאה, עד למפל המים
אז אולי עדיף להרפות, לעצום עיניים ולחכות לנפילה?
תמיד צריך להרשים אנשים, אפילו את החברים הכי טובים, שלא להגיד
אנשים פחות קרובים...
תמיד, כאילו להראות הכי חכמה, או לפחות לא הכי מטומטמת, להראות
רגישה, להעמיד פנים שאני מבינה,
שאכפת לי, למרות שברוב המקרים ממש לא.
לצחוק בזמן הנכון בצורה הנכונה.
אני אפילו לצחוק כמו שאני באמת צוחקת לא מרשה לעצמי.
למה?
יש לי צחוק מכוער, אפילו סבא שלי אמר לי את זה.
מאז אני לא יכולה לצחוק חופשי, פשוט לא מסוגלת, זה כאילו רודף
אותי.
ואני רואה איך אנשים אולי אפילו פחות טובים ממני (התנשאות) טוב
להם, ואנשים נמשכים אליהם, והם
לא צריכים לעשות כלום
זה פשוט הם, כמו שהם באמת
ורק אני צריכה להעמיד פנים
כדי לקבל לפחות מזער ממה שהם
אני תמיד זאת שצריכה לרדוף, שצריכה ליזום
כי חס וחלילה שמישהו ישים אלי לב בעצמו
נמאס לי לרדוף אחרי החיים
הם לא שווים את זה
ואולי כן
אני צריכה לבנות משהו מעצמי
אבל לא מסוגלת
אני צריכה להיות חזקה, אבל אין לי כבר כוחות
ולמרות כל הייאוש הזה החיים ממשיכים
אני ממשיכה לחייך ולהעמיד פנים שהכל בסדר, בפני כל החברות,
בפני המשפחה
הכל בסדר, סתם אני קצת יותר שקטה, אז מה
למי אכפת?
הרי כבר הגעתי למסקנה שזה לא רק אני, לאף אחד לא באמת אכפת
מאנשים אחרים
זה תמיד הצל את התחת של עצמך בסופו של דבר, לא פחות ולא יותר
אני רוצה לחיות
אני רוצה לחיות
אני רוצה לחיות
אני רוצה לחיות
אני רוצה לחיות!!!

מה שיש לי עכשיו זה לא חיים
זה שלב מעבר
תרדמת?
אולי
אבל אני זזה
אני כאילו חושבת
אני אני אני אני אני אני אני אני אני אני אני אני אני אני אני
אני
רוצה להיות קיימת
לא כמו שאני עכשיו
לא יודעת מה באמת אני רוצה, באמת שלא יודעת
אני  רוצה למצוא את עצמי

יש לי בחילה.
כנראה הדמעות שלא יצאו עומדות בגרון
שילכו כולם לעזאזל...