השעון צלצל בשש וחצי. אמנון נע בעצלות על משכבו, משכנע את עצמו
שלא שמע את הצלצול. בצלצול הששי או השביעי קמה צילה, גהרה מעל
גופו של בעלה וכיבתה את השעון.
"לעזאזל אתך, אמנון. עד שישנתי שינה טובה, לשם שינוי. קום
כבר!"
היא טלטלה אותו. הוא התרומם לאטו למצב ישיבה.
"למה היית חייב לכוון את השעון לשעה כל-כך מוקדמת, אם אין לך
כוונה לקום?! אוף!"
"יש לי כוונה לקום. טוב שהערת אותי. יש לי ראיון היום. לאיזה
עבודה מסריחה ומחורבנת."
"כן, את זה אתה יודע עוד לפני שעבדת שם דקה. ראיון בשש וחצי
בבוקר? מה קרה?"
"ראיון בשבע וחצי בבוקר. החלטנו לנסות לקבוע זמן שמאפשר להגיע
לפני הפקקים."
הוא קם והחל ללבוש בזהירות את החולצה המגוהצת שהכין אתמול על
הכסא.
"אוף, אלוהים! עד שישנתי! איזה אוטו אתה לוקח?"
"את הלקסוס השמונה-מושבית, עם ריפוד עור הצבי הזהוב, כמובן.
צלצלתי בפעמון לשואופר שיוציא אותה מהמוסך."
"יופי. תשאיר לי את הסיטרואן. אני רוצה אוטו עם מיזוג שפועל."
היא התהפכה על צדה, מפנה את גבה אליו, וניסתה לשוב ולהירדם.
כותונת הלילה שלה נדבקה אל עורה ונתחבה אל חריץ הישבן, חושפת
את מחציתו.
אמנון זנח את החולצה, רכן אליה באיטיות. נישק את צווארה ושלח
יד אחת לחלץ את הכותונת משביה, חופן ולש בכוונה רבה.
"אמנון", אמרה צילה בהטעמה, "א נ י  ר ו צ ה  ל י ש ו ן."
הוא הסתכל בשעון. באמת אין הרבה זמן. הזדקף והחל להשתחל
למכנסיו. החובה קוראת.

האוטוביאנקי חנתה בחוץ, חוסמת קצת את הכביש, שם החנה אותה
אתמול, כאשר שיער מראש שזו תהיה המכונית שייקח בבוקר ויסלק מן
המקום לפני שיבוא מישהו בטענות. הטיל על המושב שלצדו את התיק
שסחב בשביל הרושם והפלאפון והתיישב בזהירות מאחורי ההגה, משתדל
לא לקמט את בגדיו. הוא היה מגולח שיש מאתמול בלילה, מדיף ריח
מי-פה, ריק, בדוק ונצור. הכל כשורה. מצב רוחו היה מרומם.
התניע את המכונית. המנוע השמיע שיעולים שחפניים וכבה פעמיים,
אבל בניסיון השלישי נדלק. כמו גדול. "יופי, בייבי", סח בקול רם
למכוניתו, "יו קן דו איט! אוטוביאנקי פילה או לא, יצאת גבר!
כמו סוסתו הזקנה והצולעת של זקן השומרים, אלכסנדר זייד, או
בדומה לכך".
מכונית אחרת חלפה פתאום לידו, בסמטה. אמנון השתתק וחזר להיות
אזרח מיושב בדעתו.
היציאה מהשכונה הייתה ריקה ופנויה, כפי שקיווה. מתכננים מראש
ומגיעים בזמן, חשב לעצמו, קשה באימונים, קל בקרב. חלף בשעטה
קלילה ברחובות העיר המתעוררת. ברמזור השלישי כבה המנוע והוא
נאלץ להתניע שוב. אבל, בסך-הכל הפגינה הפילה התנהגות בוגרת ולא
עשתה בעיות מיותרות.
עוד מחלף אחד והוא על כביש גהה.
הופה... פקק. פקק פקוק ודפוק. שני קילומטר, לפחות, לפניו. מה
לעזאזל קרה פה, בשעה מוקדמת כל-כך?! מרחוק יכול לראות ג'יפ
מג"בניקי ואת האורות הכחולים מרצדים על גגו. שיט! מחסום. יש
איזה התראה חמה, או משהו אידיוטי כזה. אלוהים, למה דווקא היום,
למה?! כמה נהגי מוניות ודומיהם החלו לרדת לשוליים מימין ולעקוף
את טור המכוניות. עטה פוקר פייס ונדבק אל אחד מהם. "זה לא יפה
", חשב, "אבל אני צריך עבודה, רבותי. כדי להתפרנס, כלומר.
להאכיל את ילדי, דהיינו. לא מקבלים עבודה כשמגיעים נוטפי זיעה,
באיחור של שעה, לראיון." ההתקדמות הייתה מהירה, יחסית. כבר
יכול לראות את המחסום והשוטרים המשועממים שסביבו. עוד מאתיים,
שלוש מאות מטר. יש לו סיכוי להגיע בזמן.
בערך בשני שליש הדרך למחסום כבה המנוע שוב. ניסה להתניע פעם,
פעמיים, שלוש. כלום. שיט!
יצא החוצה, פתח את מכסה המנוע ולטש פנימה מבט חסר-ישע,
נטול-הבנה. הוציא כבלים מתא המטען. אולי יסכים מישהו לעצור
ולתת עיסוי לב לפגר הזה. שום-דבר. הנהגים שמאחוריו, שקועים
במסעם הדרויניסטי אל המחסום, החלו לעקוף את העקיפה מימין, כדי
לעקוף אותו. אחד או שניים צפרו לו, בזעם. קצת מרחוק ראה וולבו
תכולה, שועטת במהירות על השוליים, להצטרף לתור החדש. הנהג נראה
כמו איזה סרסור ערבי מאום אל-פחם, או משהו כזה. "הוא יצטרך
להאט קצת, אם לא מתחשק לו לדרוס איזה מג"בניק ולתת הסברים
לחבריו לנשק ולנבוט", חשב אמנון. התכופף וחיבר את קצות הכבלים
לסוללה. עכשיו צריך רק נהג מנומס, מושיע. חייב להימצא צדיק אחד
כזה בסדום. הזדקף וראה את הוולבו ממשיכה לדהור, קרובה. שיזהר,
האידיוט!...
המכונית התנגשה בעוצמה רבה באוטוביאנקי החונה, בנסיון כושל
לעקוף אותה מימין, והעיפה אותה אל גופו של אמנון. הוא הוטח
אחורה, נחבט בחוזקה באחת המכוניות אשר עמדו בתור הלגיטימי, זה
שעל הכביש, ומשם נהדף שוב אל השוליים, נופל על פניו לתוך
החול.
"נהדר", חשב, "על הפנים, תרתי משמע. אין טוב מזה. הלך היום הזה
פייפן ואין לי ביטוח מקיף. אבל, הבן זונה הזה ישלם. לא מעניין
אותי באיזה עיסקה נטולת רישוי וביטוח הוא קנה את הערס-מוביל
הגנוב שלו בטול-כרם. מזל שיש פה איזה מאה שוטרים. טוב, צריך
לקום בזהירות. אני לא אתפלא אם שברתי איזה עצם או שתיים."
ידיו היו מונחות לצד ראשו, כמו היה כורע בתפילה. החליט לקום
קודם לישיבה ורק אחר-כך, באיטיות, לעמידה. קדימה, זוז.
שום דבר לא קרה. ידו השמאלית הייתה עדיין מול פניו. נחה
בשלווה על החול. יאללה, אמר לעצמו, לקום. שוב, כלום. לא הצליח
להבחין בשום סימן לכך שמשהו בגופו מתכוון לציית להוראותיו.
אוהו. או הו.
"זה חרא גדול. חרא גדול, גדול", חשב. פחד, אימה חשכה, גאה
במהירות, מציף וטורף את מחשבותיו.
"אסור להיכנס להיסטריה", אמר לעצמו, "היסטריה. זהו. אולי זה
שיתוק היסטרי בסך-הכל. צריך פשוט להירגע. הבעיה היחידה בהסבר
הזה היא שהשיתוק החל לפני ההיסטריה ולא לאחריה. אין כמו חזרה
אינסופית על המילה היסטריה כדי להיכנס טוב טוב להיסטריה. איזה
זין! איזה יום ארור!!!"
הוא לא חש כאב מיוחד בשום מקום, עד כמה שהצליח לברר. הייתה
איזו אי-נוחות באזור העורף. זהו. זה זה, כנראה. אלוהים! שיבוא
כבר הכאב וישכיח ממני את הפחד, חשב.
מסביב התחוללה המולה קטנה. מישהו רץ אליו. "רק שלא יזיזו
אותי", חשב אמנון.
פנים הופיעו מול פניו. פני גבר שמנמנות, חביבות.
"מה נשמע?", שאל הגבר הזר, "הכל בסדר?"
"אל תזיז אותי", לחש אמנון. למה אני לוחש, חשב, רציתי לצעוק.
"מה?"
"אל תזיז אותי!"
"מה...אהה."
פניו של הזר עטו הבעת רצינות.
"אל תדאג, בחורצ'יק. אני חובש קרבי. אני רק אפנה לך קצת מקום
לנשום. יהיה בסדר. אל תעשה תזוזות מיותרות."
הסר דאגה מלבך, חשב אמנון, שום תזוזות מיותרות. הזר חפר
בזהירות רבה בחול ופינה מרחב נשימה סביב פיו ואפו של אמנון.
"יהיה בסדר, בחורצ'יק. האמבולנס כבר בדרך."
אני בספק רב אם יהיה בסדר, בחורצ'יק, חשב אמנון, נראה לי שיהיה
ממש ממש לא בסדר, בחורצ'יק.
האמבולנס הגיע. החובשים הקשיבו להסבריו של האיש ואחר-כך העלו
את אמנון במקצועיות ובזהירות רבה, צווארו מקובע, על אלונקה ואל
תוך האמבולנס.
יללת סירנות, טיסה מטורפת, אלונקה מדיפת ניחוחות כביסה של
בית-חולים. הבחין בצינור גומי דק שהיה מחובר למחט שהייתה נעוצה
בזרועו. "משמע,לא יכולתי להבחין בכך שדקרו אותי", הסיק, "נהדר,
אין מה לדבר". עכשיו התחיל לכאוב. היטב. כאבים שורפים,
מטורפים, בכל מקום שאפשר: גב, זרועות, רגליים.
הסיעו את האלונקה במהירות לחדר מיון. בחור בחלוק ירוק ומסיכה
מופשלת הופיע לפניו. על דש בגדו הייתה תוית :ד"ר אנדריי
טיצ'ינסקי.
"מה נשמע? איך אתה מרגיש?", שאל.
"אה, מצוין", אמר אמנון, "מצבנו מעולם לא היה טוב יותר".
"טוב. מייד יכניסו אותך לחדר ניתוח ותקבל טיפול", אמר אנדריי.
הוא מרח משהו על צדעיו של אמנון והצמיד אליהם חפצים כלשהם,
דמויי דיסקה, מתכתיים וקרירים, עד כמה שיכול אמנון לשפוט, על
פי המגע.
פתאום התחיל לקדוח ברקה הימנית ולהבריג, היישר אל תוך העצם,
איזה בורג חד. בלי הרדמה. כאב מחליא, גיהינומי, הציף את אמנון.
הוא ויתר על איפוק, נהם ונאנק בקולי קולות.
"אלוהים! אפשר לקבל מורפיום, או נרקוזה?"
"שום נרקוזה במקרה שלך, צר לי. אני יודע שזה קצת לא נעים, אבל
צריך לקבע לך את הראש, שלא יזוז".
כן, ד"ר טיצ'ינסקי, חשב אמנון, קצת לא נעים. אדמה כי יש יסוד
לטענתך זו.
"גמרנו צד אחד", הודיע הרופא בסיפוק.
אתה היית צריך לעבוד במחלקת התשאול של המודיעין הסורי, חשב
אמנון, אתה מתבזבז פה. קילוחי חומצה שטפו בכל גופו. תבערה.
גיהינום.
הבהילו אותו לחדר הניתוח. היו שם עוד רופאים ואחיות ירוקי
מדים.
"טוב", אמר אחד מהם, "הניתוח יהיה בהרדמה מקומית. אני שם עכשיו
חומר הרדמה. תרגיש רק דקירה קטנה של המחט ואולי קצת לחץ. אם
תרגיש משהו חוץ מהדקירה, תגיד לי מיד, בסדר?"
"כן."
שלושה או ארבעה אנשים גחנו על ערפו ואחורי ראשו ובחשו שם בעסק
רב, מזיזים דברים בפנים, בחריקה. אלוהים, חשב אמנון, אם אמות
אז לפחות במכה אחת ולא בחנק. זה נמשך ונמשך. הכאב רפה. הוא החל
לחוש מנומנם.
"טוב מאד", אמר מישהו מרחוק.
"אפשר לתת לו לישון עכשיו?"
"כן. רק שיהיה בהשגחה."

כשהתעורר היה ראשו נעוץ על מקל מטאטא שהושחל בקפידה דרך
הרקטום. זה, על כל פנים, היה המצב למיטב הבנתו. היו אנשים
סביבו. צילה ורופא נוסף, לא מוכר. צנרת שלמה השתלשלה מזרועותיו
וגופו אל שקיות נוזלים מגעילות, על סטנדים, סביב המיטה. מפלס
הכאב ירד, מאד. אני מקבל מורפיום, כנראה, חשב. השבח לאל. זה כל
מה שאני רוצה כרגע. להגיד שלום לכאב הזה. איך שהשאיפות שלנו
מצטמצמות עם הזמן.
"מה נשמע, מר בחור?", שאל הרופא.
"אין לי מושג", ענה אמנון, "כואב הרבה פחות."
"קיבענו לך את החוליה השבורה. נראה לי שתהיה בסדר. בוא נבדוק.
תצדיע, חייל!"
"מה?"
"לא היית בצבא? תרים את יד ימין."
אמנון הרים את ידו, לאט. היו כמה עוויתות של שרירים תפוסים.
אבל, היא התרוממה וניצבה, רועדת, מול עיניו.
"מצוין", אמר הרופא.
"אבל, מה עם הרעידות?!", שאל אמנון בטרוניה.
"אני רואה", פתחה צילה את פיה ואמרה, "שאתה מתחיל לחזור
לעצמך".