וככה זה התחיל, הוא רצה צלוטייפ, אני רציתי סטוץ, כמו כל
ההתחלות, הכל היה פשוט מושלם. עד ש... כן, אני יודעת, כמה
צפוי, זה ממש כמו ה"אבל" שבה תמיד אחרי בשורות טובות. זה
פשוט... ככה החיים, אתם יודעים. הכל טוב ואז הם יורקים לך
בפרצוף, וכשאני אומרת "הם" אני מתכוונת למלאכים החצופים האלה
שחגים מעלינו כמו הציפורים בסרטים המצויירים אחרי שמקבלים מכה
בראש, וכשאני אומרת "מעלינו" אני מתכוונת לאלה שמשהו נדפק להם
בראש באיזשהו שלב בחיים ומאז יש להם את הלהקה החביבה הזאת מעל
הראש. אז יום אחד, ישבתי לי באותו כיסא ישן ומרוט, אך נוח
להפליא שדבוק לי לתחת כבר מאז כיתה ח' וחיכיתי, למה חיכיתי?
חיכיתי שהמלאכים ירקו לי בפרצוף, ראיתי אותם מדברים, מתלחששים
וידעתי שהם זוממים משהו, כי כמו שהכיסא נדבק לי לתחת בכיתה ח'
גם הם נדבקו אלי באותה כיתה מהוללת. וחיכיתי גם שטל יגיע, זה
לא שהוא איחר, קבענו רק לעוד חצי שעה, אבל תמיד לפני שהוא היה
אמור להגיע הייתי מתיישבת עם חיוך ענק, פסטורלי שהיה מעלה בי
גיחוך אם הייתי רואה את עצמי ומתענגת על תחושה החמימות ובעיקר
על חוסר הבדידות, ככה הגדרתי את ההרגשה הזאת כי מעולם לא
הרגשתי כך, הבדידות הזאת שדבקה מאז אותה כיתה ח' ועד עכשיו היא
לא עזבה. ואז הוא הגיע, מוקדם מהרגיל, עם זר ורדים, 'אוי
הרומנטיקן הזה... שלי' חשבתי לעצמי ואז הגיעה היריקה בפרצוף,
בדיוק בזמן. "יש בפנים פתק, תקראי תקראי!!" טל אמר בהתלהבות
ולא הפסיק לקפץ במקום מרוב אושר, 'אוי, איזה חמוד' חשבתי
והוצאתי בזהירות את הפתק מתוך הזר, פתחתי אותו ואני מאמינה שזה
היה בדיוק הרגע שבו הרגשתי את המוחטה פוגעת לי בדיוק בין
העיניים ומתחילה לטפטף במורד פרצופי, ובדיוק כאשר הגיעה לשפת
פי התחלתי לצעוק, כאשר כמובן ישר לפני המילה הראשונה שיצאה
מפי, פלטתי את  הגיחוך השטני והעוקצני וכמובן מבשר הרעות שלי
"תן לי שניה להבין. אתה מבקש ממני את הלב שלי? את השריר הורוד
הזה אתה רוצה לקטוף ממני?! תגיד לי, אני נראית לך כמו עץ?! הלב
שלי כל כך קטן ומוסתר שאפילו אני לא בטוחה שחתיכת האבן הזאת
עדיין דופקת ואתה חושב שתבוא לכאן ותקבל אותו ככה, בכזאת קלות,
זה מה שאתה חושב?" ואז הוא הצליח לרגע להיכנס לשטף דיבורי בזמן
שניסיתי לתפוס את נשימתי מחדש בפליטה חסרת אונים "רק חשבתי...
שזאת תהיה דרך רומנטית להגיד לך ש... אני אוהב אותך" ליבי נמס,
אך פרצופי עדיין לא והמשכתי באותו טון דיבור כאילו שהוא לא אמר
כלום כרגע, כאילו שהוא לא אמר כרגע  את שלושת המילים האלה "איך
אתה מעז?" פלטתי צרחה כהמשך להטפה הקודמת, זה היה מין סימן
כזה, שכן, אני עדיין יכולה לנשום. ואז אני חושבת שכאן בדיוק
יתאדה הרוק מפני ופרצופי הצטרף לליבי ונמס גם הוא.  "להיות כל
כך מושלם... אוף, גם אני אוהבת אותך טל!" אמרתי. ואני חושבת
שכדאי שאני אצנזר את מה שקרה בהמשך הערב. אה, ולתוהים בפתק היה
כתוב: "ענת, האם תתני לי את ליבך לקטוף?..." נו... תגידו לי
אתם, נכון שהוא פשוט מדהים?