[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נועה ולנר
/
הלוואי

ישבתי באוטובוס, מנסה להתכווץ כמה שניתן על מושבי, יש משהו
באוטובוסים שנוסעים דרך רחובות רמת גן, שעושים לי תחושת ניכור,
אולי בגלל הערסים.
אני יושבת במושב האחרון, הצמדות לחלון והתיק שלי על המושב ליד
מבטיחים לי התנתקות מכל סביבותי.
על הכסא שמולי, כתובות בטיפקס ובלורדים כל מיני הברקות,
סיסמאות.
"פרדס כץ השולטים", "זוהר ארגוב המלך" ו-"סיגי פלוס משה שווה
אהבה לנצח נצחים שימותו הקנאים",
בין כל אלה, בכתב ילדותי , בטיפקס רועד בצד של הכסא, כאילו
מתביישת במעשייה, כתוב-"הלוואי, הלוואי, הלוואי , תאהב אותי"
אני חושבת שהתחלתי לבכות, אני לא בנאדם יותר מידי רגשני בדרך
כלל
זה רק שהמשאלה הזו, שנכתבה על הכסא הכי קיצוני באוטובוס 67
המטונף, שאפילו לא מגיע לשומקום חשוב, אותה משאלה שאני מדקלמת
לעצמי , כבר כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה זמן שבא לי לצרוח, שבא
לי למות.
ירדתי מהאוטובוס, תחנה מאוחר מידי, האוויר נעשה לח ומחניק,
יכלת להרגיש את התנועות של האנשים מסביבך מתאספות מסביבך,
נוגעות בך, נדבקות על העור החשוף והמיוזע.
התחלתי לרוץ, ריצה שלא התחילה ולא נגמרה בזמן או במקום שיכולתי
להצביע עליו, הבנתי הכל, פשוט הבנתי שאני בודדה, שעצוב לי
ושאני הכי לבד שאני יכולה להיות.
נכנסתי לחנות כלי כתיבה, מאותם חנויות שבוודאי נפתחו לפני
שלושים שנה ונשארו בדיוק אותו הדבר, צלופן צהוב מכסה את
החלונות , ובחלון הראווה יש מגזינים ועיתונים מלפני שבועות.
נכנסתי במהירות, מתנשמת מעצם הריצה שכפיתי על עצמי, המוכר
הסתכל עלי- הנוער של היום, מטורפים - הושטתי לו שטר מקומט של
חמישים שקלים, הדבר היחידי שנשאר לי, חוץ מקופסא מעוכה של
"ווינסטון" עם סיגריה אחת בתוכה.
"ספריי צבע" , ציוויתי, בקול שנשמע מוזר, אפילו לי.
המוכר הזעיף פניו, אולי החליט להשיב את כבודו בכך שיכעס עלי,
"ובאיזה צבע" ,שאל , בקול חורק של עמידה של שנים בתוך חנות
מאובקת עם צלופן צהוב על השמשה.
"לא משנה", זירזתי אותו.
יצאתי מהחנות , את השקית זרקתי בדרך, והספרי היה בידי, קריר
ונעים.
עצרתי ליד בניין גבוה, לבן, בניין שנראה לי מאושר, אולי כי
ראיתי זוג בגילי נכנסים לשם מחובקים עם עיניים אוהבות.
לא היה גבול לשנאתי
עשיתי את זה מהר, הלב שלי דפק כל כך חזק שיכולתי להרגיש אותו
באוזניים, רצתי משם, יכולתי לשמוע את הראות שלי משתעלות
ומתכווצות מהמאמץ
שעמדתי מספיק רחוק יכולתי לראות, על הבניין הלבן
מרוסס בספרי שחור , באותיות מהוססות
"הלוואי, הלוואי ,הלוואי, תאהב אותי"
התיישבתי על המדרכה והתחלתי לבכות, מוציאה את כל החרא שהצטבר
לי שם בשנים האחרונות, יכולתי לראות את הכתובת נמחקת, אות אחרי
דמעה, דמעה אחרי אות.
ואני חושבת שהתחלתי לחייך
כבר לא כל כך לבד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תגידו, מאשר
הסלוגנים
והתקליטן של
רדיו במה הם
אותו אחד?


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/5/01 21:15
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נועה ולנר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה