פרצופים של שבת,
ידיים שרועדות רק לנוכח השקיעה
שמעלה באש את השמיים.
חלל אינסופי,
נקודה קטנה בתוך שמחה,
בין פרצופים שמחייכים ללא כל סיבה
יש לי הכבוד להכיר לך את העולם שלי,
אך זר לא מפנה את גבו למשמע קריאותיי.
העיניים שלהם נוצצות במן ברק,
מבטיח לי חיים מוגנים ושלווים, כינורות ונבל.
הרוח נושמת אותי בלי הפסקה, מריחה אותי
אני נעים למגע והיא חמה ומבטיחה.
צעדיי הופכים איטיים,
המתים רוצים לצעוק,
את עומדת למעלה על הגג, קשת בענן.
מי אלה? ומי את? מה מעשיך בעולם הפרטי שלי?
ונופלת לה טיפת זיעה קרה מטה.
אני היא אותה אחת שבוערת במים,
אני היא האחת שאתה לא מעיז לחלום עליה,
אני הרוקדת בתחתית השאול,
אני הנשמה השחורה שחורה שלך... לך ולך היא רק.
אני עומד מנגד,
לא יכול לזוז כאילו רגליי הושרשו לאדמה
והם יודעים את הגזרה.
את, את היא ההורסת הכל,
את פרצוף של חול. כבר לא יכול, לא יכול.