|
הוא הלך ברחובות העיר השוממה.
הגופות עוד מוטלות על הארץ, מדממות, דוממות.
ריח אבק השריפה באוויר ומחנק בגרון.
עיניים יבשות מדמעות כי כבר אין לו כוח לבכות.
רוצה לצעוק לשמים, לזעוק לבורא עולם.
רוצה לשאול בחרדה - למה? על מה?
על זרועו המספר החרוט לעד
על חולצתו הטלאי הצהוב.
מגן דוד - גם כן מגן!
הולך ללא מטרה ברחוב
עם חשש כבד לגורל המשפחה
אולי יפגוש בקרוביו,
אולי אימו? אולי אחיו?
שיירת ג'יפים עוברת בסך
בתוכם יושבים אנשים במדים
על השרוולים צלבי קרס אדומים
על פניהם חיוכים שטניים.
על הכתף הרובה שירה וירה וירה...
באחד הג'יפים דוברמן שחור נורא.
זאת היתה עדותו של ניצול השואה.
העדות שסיפר לנכדתו התמימה.
עודנה קטנה ולא יודעת מאומה.
סיפר לה הסבא על השהות במחנה העבודה,
על הרעב והמחלות ועל רצח בני המשפחה,
על הבריחה הגדולה ובסופה:
העלייה לארץ ישראל באוניה.
הוא שרד את התופת, את השואה.
הוא הגיע לארץ שמעולם עליה לא שמע.
הוא הכיר בארץ החדשה אשה
והקים עמה משפחה חדשה.
ואם לא היה ניצל מהשואה
סבא לא היה וגם לא אמא
ולא הייתי אני לספר לכם
שסבא שלי ניצול שואה
שעבר את התופת הנוראה. |
|
|
הכי אני אוהבת
בצילומים בחו"ל,
זה המגע עם
תרבויות אחרות.
אני זוכרת את
המפגש עם
החדרניות במלון,
ועם ההוא שלוחץ
במעלית, ועם
הפקידים, ועם זה
ששילם לי כדי
שאתן לו למרוח
לי שמן על הגב,
ועם הילדות
שצרחו מאושר
וביקשו חתימות,
ועם הדוגמן
מאירופה,
והדוגמן השני
שהיה מחו"ל,
והאנשים שאוכלים
כל היום.
אני מרגישה שזה
נורא מעשיר אותי
תרבותית.
דוגמנית. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.