בדירה קטנה, של גבר חדש בחיי, בשכונה מוזנחת בתל אביב, אני
חולצת נעליים ויושבת ישיבה מזרחית- הודית על מזרון בסלון.
לא באמת צריכה להיות פה אבל רוצה להרגיש חיה לפעמים, מממשת
תשוקות חולפות, אך רחוקה מרחק נסיעה באוטובוס מהמוכר והבטוח.
הגבר "שלי" וחבריו יושבים ומעשנים, עם ילדה תל-אביבית שברחה
מהבית ומזכירה לעצמה שירי רוק ישנים על גיטרה קלאסית.
תשומת הלב מגיעה אלי בנדבות, אני מנסה בכוח לקבל יותר, כאילו
חיי תלויים בזה. ככל שאני נאבקת יותר כך מצליחה ההיא, עתה
שנואת נפשי,
למצוא איתם שפה משותפת בקלות רבה יותר. "נו קרן, ת'נגני איזה
משהו טוב ", אומר הגבר שיוצא איתי. קרן מתלבטת מעט אבל נזכרת
בשיר משנות ה - 80 שאיני מכירה. הם מתלהבים מנגינתה ומקולה,
קול של אישה בוגרת, בגוף של ילדה לא מנוסה, ש-כמוני, רק מנסה
למשוך תשומת לב.
אחר כך, כמוצא אחרון, אני לוקחת לידי את הגיטרה, שרה שיר
ארצישראלי ישן ומרגש, ולא זוכה אף למבט.
כמויות בלתי נדלות של פחד וזעם עצור מצטברות בחושך שלידי,
חסרות צורה. אני עושה את המעשה הבוגר והאחראי, מצילה את עצמי,
שוב. קמה, אומרת "שלום" יפה ויוצאת אל הלילה. לא שייכת, זרה
לתמיד, אבל לפחות יודעת להתרחק כאשר איני רצויה.
קור מלאכותי פורץ מתוך חלל האוטובוס אל עבר אוויר הלילה השרבי,
ואני מטפסת שלוש מדרגות בקושי עד לנהג, חוצה לאורכו את
האוטובוס ונעלמת בין המון העובדים הזרים המאכלסים אותו.
מרגישה צריבה מוזרה על עורי, מרימה לרגע קט את עיני ומגלה כי
מבטים נעוצים בי מכל עבר. מה? מה לא בסדר? יד נשלחת ומסדרת את
הגופיה החושפנית, את השיער הפרוע, לא משהו לא רגיל בנוף
הישראלי היומיומי. משהו אחר, אני נוגעת בתליון על צוארי, בודהא
מוזהב יושב בתנוחה אופיינית, שקט ולא מופרע, עם כתובת בשפה זרה
ומוזרה. כמו לא די במבטים, אני רואה מזווית העין אצבע מופנית
כלפי ושתי נשים מזרח-אסיאתיות משוחחות בלחש.
עד כאן אני מסוגלת לשאת הלילה, ומבלי לחשוב כלל מדוע, יורדת
בהפגנתיות מן האוטובוס, כדי לגלות בחושך, בסבך רחובות אפלים,
כי זהו האוטובוס האחרון הלילה.
חושבת לעצמי האם כדאי לי לפחד או לא, מה תהיה התנהגות של אדם
בוגר. לפני הגעה לכלל החלטה צץ קיוסק פתוח מול עיני, אני כל כך
רעבה, נגשת לדלפק ומבקשת שקשוקה בבגט, הצעה שכתובה לפני בדפוס
אדום גדול על שלט לבן.
כבר בנגיסה הראשונה מתגלה טעותי החמורה: חריפות של אש בוערת
מציתה את השפתיים והלשון, ומורידה דמעות מן העיניים.
לא יאומן. חוסר המזל שלי מגיע אלי בצרורות, ולא יפסק כנראה עד
שלא אתעשת ואתייצב מולו באומץ.
"את לא מהשכונה, נכון, חמודה?" נבהלת קצת, רואה את המוכר
בקיוסק מתקרב קצת לעברי. למזלי, יש לו פנים טובות ותמימות,
והוא מפיג את המועקה הבוצית שרובצת עלי. אני יוצאת אט אט
מהניכור העירוני ומספרת לו על תלאותיי, משמיטה כמובן את עניין
השקשוקה.
המוכר הקשיב בעניין ולאחר שסיימתי שולף מכיסו מחזיק מפתחות עם
דמות מיקי מאוס מחייך. "אני סוגר עכשיו, ומקפיץ אותך הביתה",
הוא קובע ללא שאלות.
הוא פשוט מנסה להיות נחמד, אני חושבת, יש אנשים נחמדים.
עופר המוכר פותח עבורי את דלת המכונית- "בבקשה גברתי", ומשחק
עם טון הדיבור.
ריח טרופי- אקזוטי אופף את חושי. אחרי כמה דקות נהיגה עופר
צובר בטחון :" את יפהפיה, אני חייב להגיד לך", אני שולפת חיוך
מן המאגר, כך ששרירי הלחיים מושכים מעלה את השפתיים ומרפים
מיד. אני ממשיכה להשיב בנחמדות מעושה לשאלותיו של עופר אבל
בפנים צורב לי כעס על כך ששוב מצאתי את עצמי תלויה בחסד של זר
במקום לצאת לבדי מהבוץ. "אין מתנות חינם", לא האמנתי בכך, פעם.
בסופו של דבר עופר מבקש את מספר הטלפון שלי ואני מסרבת
בנימוס, טורקת את דלת המכונית, חולפת על פני גן משחקים חשוך
ומטפסת בריצה את המדרגות עד הקומה השלישית. תוך כדי ריצה אני
הופכת לעצמי המוכרת, המובנת, וכשהמפתח מגשש בחור המנעול אני
כבר אני, בבית שלי, בשטח מוכר.
בעוד בועות צבעוניות מסביבי בגן המשחקים מספקות את תשוקתי
המיידית לאושר, בראש מתנגן לי-"יום אחד אולי יבוא, משהו טוב על
סוס לבן".
