המצב שלי גרוע,
עוד פעם קיבלתי זעזוע,
התפוצצה לי המציאות בפנים,
ואני תוהה מדוע הבנים לא רוצים,

חושבת וחושבת,
ומנסה לשכנע עצמי שזה לא בגלל המראה,
אלא בגלל האופי הקשה,
אני מקווה שבגלל האופי,
ולא שופטים רק את היופי,

כשאני בחרא מצב, אני מאבדת כוחות,
נמאס כבר מהמלחמות,
חושבת לעצמי האם כדאי לעזוב את החיים,
וכך להמנע מרגעים מכאיבים,

אבל אני לא עוזבת,
כי לטוב עוד משתוקקת,
למרות שכבר אין כוח פעמים,
מנסה לפרוק ממני ת'דברים,

כותבת שירים,
רגשות כואבים,
מדברת עם אמא,
בתקווה שתרגיע,
מנסה לשכנע שיהיה טוב,
ושלא אצטרך עוד לדאוב,
הולכת לשקוע בשינה עמוקה,
וכך שוכחת מהמעמסה,

אך כאשר מתעוררת משנתי,
הכל צף וחודר בי,
אבל עדיין עוזרת השינה,
כי לרגע ת'צרות משכיחה.

אבל לרגע תחשבו,
ואולי תגלו,
כי השינה היא מעיין מוות קצר?
אולי זה ככה, לא יודעת,
אך בזכותה בצרות לא שוקעת.