הרעל זרם לעורקיו של הנחל,
אל ליבו של הצדק רווי התקווה.
לאחר התקווה באה השלכת, החורף,
אך אחרי החורף תפוג הפריחה.
הים שקט, מרגיע הקברניט,
אך לבי הגאה נסחף אחריה כליל,
ותרועה שמביאה חיילים ודגלים,
במלחמה כמו בחיים נגמרו הזוכים.
ושוב העוקץ של הפרח, בבוקר עם הטל,
דמעה שנספגת בגבעול היא זורמת.
וזיכרונות הצרחה או מנגינה שחוזרת,
היא הייתה בודדה, בשלכת.
ומתאספים עשרה, ומרכינים ראשם,
כי הפרח שפרח הוא זה שנבל,
והרעות מתערפלת, היית אחרת,
אין לי ארץ אחרת. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.