הירח והשמש הם העיניים של אלוהים, אחת רואה רק טובות והשניה
רואה רק רעות.
לפני הרבה הרבה שנים היה רק טוב על פני כדור הארץ, תמיד תמיד
היה אור. אלוהים תמיד הסתכל על אנשים עם העין הטובה שלו- השמש
שהאירה וחיממה את הנפשות הטהורות שהסתובבו על פני כדור הארץ,
המושג לילה לא היה קיים, כל פעם שאנשים שאנשים הלכו לישון זה
היה נקרא נמנום של אחר הצהריים אומנם הזמנים נמדדו על פי
מיקומה של השמש אבל היא לא הסתובבה מסביב לכדור הארץ אלא
בעיגולים מעליו (כמובן שזה היה בתקופה שאנשים חשבו שכדור הארץ
הוא שטוח)
הכל היה תמיד מואר והצמחיה היתה תמיד ירוקה ופורחת והאנשים היו
תמיד מאושרים וטובי לבב.
לאט לאט במרוצת השנים, אנשים התחילו לגלות שהפשע כן משתלם,
ושהאלימות זה כן הפיתרון ועבודה ויושר זה בזבוז זמן מוחלט,
והארץ היתה תוהו ובוהו, כשאלוהים ראה את זה הוא כל כך כעס שהוא
ישר סגר את העין הטובה שלו ופתח את הרעה- הירח, רק היא יכלה
לעמוד במראות החטאים הנוראים האלה. בגלל התפרצות הזעם הרגעית
הזאת אלוהים בכלל לא חשב על כל האנשים הטהורים והצדיקים שעוד
נשארו אך הירח לא יכל לקלוט אותם כי הוא לא מסוגל לעמוד במראות
הצדיקים האלה.
הכל היה שחור- וחושך על פני תהום- הצמחים לא צמחו והאנשים
ניצלו את מעטה החשכה בשביל לבצע חטאים כי חשבו שכך לא יכולים
לראות אותם והיה חשו, והיה קר מאוד ואפילו אש אי אפשר היה
להדליק, כי שרפות הן הדמעות של אלוהים- אבל לא  של העין הזאת.
והצדיקים ישבו בצד ומיררו בבכי על גורלם והתפפלו בשביל
החוטאים, ואלוהים ישב למעלה והסתכל על הכל בחרמש של עין
מודאגת.
ואז יום אחד, אחד האנשים הצליח להדליק אש רק אחת קטנה- כלהבה
של גפרור- דמעה מלאכותית של אלוהם, הבזק של זיכרון רחוק מממלכת
הטוב הישנה והחמימה.
אך דרך הלהבה הזאת שהיא אומנם רק באופן מלאכותי אבל בכל זאת
חלק מראות הטוב של העולם- חלק מהעין השניה של אלוהים, דרך
הלהבה פתאום הבחין אלוהים באנשים הטובים שהיו כל כך אומללים,
ובכל זאת בכל הזמן הזה לא הצטרפו לשמחת החוטאים. ואז התחילו
להתגנב למוחו של אלוהים כל מיני מחשבות כמו: למי מגיע יותר?,
ומה? וכמה? ומרוב התרגשות על הגילוי המרעיש החל אלוהים לבכות
מרוב שמחה. והארץ התמלאה שרפות- בלי סיבה נראית לעין האנשים
כמובן, הרבה בתים נשרפו והחוטאים שבהם גם, כשאלוהים גמר לבכות
הוא הסתכל למטה וגילה שהוא יכול לראות גם טוב וגם רע עכשיו עם
כל האור מן השרפות, והוא גם גילה עוד משהו, הוא גילה שמספר
האנשים החוטאים מול מספר הצדיקים התאזן והוא בערך אותו הדבר אז
הוא ניגב את הדמעות ולראשונה אי פעם בכל תולדות ההיסטוריה פתח
את שתי עיניו והסתכל למטה על בריאתו, הוא היה שמח. אך אז הוא
גילה שהוא לא יכול להשאיר את שתי העיניים פתוחות כי זה מבלבל
מידי לבני האדם- החוטאים נלחמים בצדיקים, כל אחד חושב שהוא
שולט עכשיו, הרעיון שיש גם אור וגם חושך פשוט לא נקלט להם בראש
אז אלוהים החליט לעשות תורות בשליטה- כל אחד שולט כמה שעות עד
שמתעייף ואז השני תופס את מקומו עד שהוא מתעייף וכך הלאה. לזמן
שליטות הצדיקים קראו יום ולזמן שליטות החוטאים קראו לילה וכולם
היו מרוצים וכולם ניסו להישאר בגבולות הזמן שלהם כדי שלא יהיו
תקריות לא נעימות שוב.
בגלל הגבולות המטושטשים כל כך בין זמני הממלכות כל המלחמות אי
פעם התחילו "בין ערביים" כשהאור הוא לא אור והחושך הוא לא חושך
והקליטה של האנשים שוב קצת מבולבלת וקצת מעורערת.
ועד היום מידי פעם אלוהים פותח את שתי עינייו ומסתכל למטה- על
בריאתו. זהו זמן הדין של כל אחד מאיתנו, זהו הזמן שבו אלוהים
רואה גם את הצדיקים וגם את החוטאים, זהו הזמן שבו אלוהים מחליט
החלטות. עד עצם היום הזה.

ראיתם פעם גם שמש וגם ירח בשמיים?