סוגרת את הדלת  בטריקה ונועלת. לא שזה משנה, חוץ ממנה לא יכנס
לפה אף-אחד בימים הקרובים. הדמעות מאחורי העיניים מוכנות לפרוץ
כבר החוצה, אבל היא לא בוכה. בעצם היא כבר לא זוכרת מתי בכתה
בפעם האחרונה וזה לא קרה לה אף פעם אבל עכשיו...
היא לא בוכה יותר, עצורה, לא מרשה לעצמה להתפרק. כמה דמעות
נמלטות וולגות על הלחי. היא מנגבת אותך מהר, אסור לה.

פותחת את המקרר מוציאה מיץ תפוזים ובולעת את הכדור. "אני מקווה
שזה ירדים אותי" אומרת לעצמה. לא בשבל זה היא לקחה את הכדור,
בסוף היא תמיד מצליחה להרדם, גם אם זה לוקח לה הרבה זמן, גם
היא היא מתעוררת כל הלילה וחלומות מטרידים אותה, מידי פעם היא
מצליחה לישון. בבוקר היא בקושי קמה, מוטשת, נאבקת עם עצמה
ובסוף איכשהו היא מצליחה לצאת מהמיטה.
הכדור הוא לא בשביל השינה, הוא בשביל האלרגיה. כבר יותר
משבועים היא בקושי נושמת. גוש ענקי תקוע לה בתוך הגרון. לא
נושמת ובקושי בולעת והיא כבר לא יכולה יותר. ככה זה בחילופי
עונות.
מדליקה טלויזיה. זה מבריח את המחשבות שמפחידות אותה כל-כך. זה
כל מה שהיא עושה- בורחת, מחזיקה את עצמה, דואגת להישאר ריקה-
לא להרגיש,לא לחשוב.
גם מאנשים היא מתרחקת. יושבת, מקשיבה הם, לפעמים גם מדברת, אבל
לא על עצמה לא על מה שהיא מרגישה. לא לחשוף
באמת שהיא כבר לא זוכרת מתי היא בכתה למישהו בפעם האחרונה.
תמיד ידעה שיש לה למי לפנות כשקשה לה. תמיד סמכה על אנשים.
אף-פעם לא הרגישה לבד.
אבל הם איכזבו אותה. כולם, אחד-אחד. לא נשאר להאף-אדם בעולם
איתו היא יכולה באמת לדבר, לפרוק את המעמסה הזאת מליבה. אין לה
עם מי לדבר.

נכנסת למיטה ומתכסה בשמיכה. מחכה שהכדור יתחיל להשפיע והיא
תרדם סוף-סוף.
מחר יום חדש, שבוע חדש. היא כבר יודעת בדיוק איך הוא יראה, אין
הרבה מקום להפתעות. היא לא מצפה לו, רק רוצה שהזמן יעבור כמו
מסמנת טבלת יאוש בלתי נגמרת. אין תאריך יעד, אין דבר אליו היא
שואפת. ממשיכה בלי לדעת למה. ממשיכה כי היא חייבת.
עמוק בליבה היא עדיין מאמינה שיום אחד יהיה יותר טוב. הזמן
שעובר מקרב את היום הזה.
הסרט נגמר, עוד יום עבר, מסמנת V.





מוקדש לרואי, אושרי, ליאור, זוהר, יפתח, טלי וניר
שבעה אנשים מופלאים שהם חלק בתי נפרד מחיי, שאינם מפסיקים
להפתיע ומדהימים אותי בכל פעם מחדש.