לאחים שלי אני יכולה לסלוח.
להורים שלי לא.
לא, אין לי את הכעס הזה בגלל הגירושים,
הגירושים זה הדבר הכי טוב שקרה.
זה קרה בכיתה ח'.
אז למה בכל זאת הייתי בדכאונות ובעצבות בכיתה ח'?
כי זה היה השיר הזה של אביב גפן, שהתאים בדיוק למצבי.
"והבית שלי, הוא נמצא בין רחוב לרחוב."
מהשיר הזה התפתיתי לשמוע עוד משיריו.
המוזיקה.
המוזיקה זה כמו המזל שלי עם מזל דגים;
מושכת אך עם זאת הרסנית ומדכאת.
לחשוב מחדש על חיי.
לבנות במוחי את הסצינות.
הרצויות לי.
זה לא יגרום לבעיות להיעלם.
ובטח גם אטעה במילים שאכתיב.
הבטחות לא הבטחות
כבר חדלתי מלהאמין בהן.
ואולי בכלל אין לי אמונות.
אימצתי לי כמה,
כדי להתרצות,
כי מישהו אמר "איש איש באמונתו יחיה"
ואני הסכמתי, עד שגיליתי שלי אין אמונה.
למה להסתמך רק על דבר אחד...
ממציאה משפטים מתוחכמים כמו:
יש לי ביטחון עצמי,
אני בטוחה כשאני עם עצמי.
ומנסה לזכור כל מיני משפטים חכמים שאמרו לי,
מפחדת לכתוב אותם
כי לא אני באמת המצאתי.
אני חושבת שהתקופה שלי נגמרה.
עד שתחזור שוב.
תודה סבא.
אני כבר לא כותבת כמו פעם.
בכל זאת משהו בי השתנה.
לפעמים יוצאים ממני דברים כ"כ יפים
מבלי להתכוון,
מבלי להיות מודעת.
זה שבנאדם שמח זה לא אומר שכל עצבותו נעלמת.
אמרתי את זה היום על הכלב שלי שהתלהב מחתיכת נקניק.
הם חושבים שאני חכמה. אבל אני פשוט יודעת לנשום.
במקום דיי מפחיד שנקרא לו הבית.
5/4/03 |