כששתקו הפעמונים
צלצל הטלפון
צלצול מקוטע וחיוור
שליפני המוות
משהוא ניסה לפתוח את הדלת
אני נעלתי אותה מבפנים
החדר היה צר וארוך
כששכבתי על המזבח תחת החלון
כאן ה-ABSIS שם ה-NAVE
כוכבי זרחן דבוקים למדף
נוף לילי באמצע היום
ואתה אמרת שהבדלת בין חשכה לחשכה
הנרות כבו
לא היה לנו אור
ברחוב הייתה הפסקת חשמל שגרתית
של תחילת החורף
אלינו הקיץ מגיע רק לעיתים רחוקות
יכולנו לגור במכתש רמון
אולי היינו מביאים אליו את השלג
מחליפים שלל צבעים בלבן
של התחלה חדשה
טופוגרפיה של שטח לא נמחקת בקלות
במיוחד לא של הלב הכי גדול בעולם
חבל שהלבן מחייב את הקור
בשביל להבעיר אש צריך רק ניצוץ
אחכך את עורי בעורך
אם זה לא ילך
אחכך את הנר שלך בשלי
להבה קטנה מספיקה
בסופו של דבר יהיה בוקר
מה הופך את הלילה לשונה כל כך מהיום
היום שלנו , הלילה שלהם
ומי זה הם שמסתתרים בחשכה
גם כשהייתי קטנה
בחוץ לא אבל בבית כן
הייתי בורחת למיטה של אמא ואבא
אצלי בחדר הם היו אורבים בפינה
מאחורי הגב שלי עומדים ובוחנים חולשה
תמיד הייתי מבחינה בהם
שניה לפני שהעניים היו נעצמות
שם מתבוננים
אפילו עכשיו אני מהססת בבחירת המילים
שין דלדים במקום שדים
לא מעיזה לכתוב
אתה ישן כמו תינוק ואני ילדה
מפחדת לעצום את העניים
לא מעיזה לקום מהמיטה
לכבות את האור
פיקניק לילי על גדות הירקון
את הדשא הרטוב כיסינו בשמיכה
תה צמחים מסתורי שמצאתי
באחת הפינות האוריינטליות של לוינסקי
ונרגילה בטעם נענה שהיינו טועמים
אם לא היינו שוכחים בבית את הראש
אווירה פסטוראלית
החשכה מכסה את הירוק המזוהם בהשתקפות של אור
יצורים מסתוריים שוברים את תנודות המים העומדים
שחיית חץ , ראש מנצנץ וצורה של נימיה
את הסקרנות שלך הם משכו
לילה בחוץ העצים תוחמים את התמונה
עלים על עלים שוברים את הישר
אפילו הזבל ניראה טוב בשעה השקטה
אנחנו לבד למספר דקות
עד שישוב השומר החולני המצפה לשכרו
באיזו הופעה טובה של רומנטיקה מאולצת
אצלנו הלילה נשאר טהור ובתולי
אחרים מחפשים את הלבד לשם המעשה
אנחנו את ה-ביחד המוקף התבוננות
בלילה יוצאת הנפש לחפש את אחותה
כמה נפלאה החשכה כשמתאחדות השתים לאור
דם הבשורה החמיץ
ציפורי הטרף הפיצו נבגי איוב
האדמה פערה נשמתה אל השמיים וקולה עיוור
עלטת פחד ירדה על העולם
אך ילד קטן ויחיד
הישיר מבטו אל אימת הנסתר
לבש חיוך רך וענוג
לחש הס לילה
גלימתי שחורה , שחור פחמי עם זיק לאש
בערתי ימים רבים אך לא הסרתי גלימתי
גילמת עלטה עטויה לגופי וידיי רפויות
אני מאזינה לבכיין הצרוד של הבריות
ראשן צפון בכריות מיטתם השלווה
גופן עטוי תכריכים קדושים
כמו גופי רפויים הם , כוחם אזל
אך עוצמתם עדיין נשארת לשמור על המת
עניי כבויות מחכות לאור הממשמש ובא
זיקי חיים רכים מלטפים את פני המחייכות
ננעצים כזיכרון עבר
שלווה מכסה את גופי התשוש
חודרת לנשמתי הרדומה
כשיעלה הבוקר החדש
את גלימתי הקשה ירכך האור |
