לפעמים אני מוצא את עצמי יושב בחוסר מעש ומחכה. מחכה ומחכה
ומחכה. שעה יכולה לעבור כך, ואני עדיין אחכה. למה? למי? לא
חשוב, לא משנה, לא קיים. לימות המשיח, לשנה הבאה שתתחיל, לעונה
השמונים ותשע של באפי, מה שלא יהיה.
הטלפון מצלצל. אני מרים אותו, זורק אותו על הקיר, ומביט ברסיסי
הפלסטיק והג'וקים האלקטרונים מתפזרים על הרצפה. כמעט חיוך.
שוב מחכה. למה כבר יש לחכות בעולם שכזה? כל כך הרבה אנשים...כל
כך הרבה רפליקות של מציאות...כל כך הרבה דפיקות בדלת. כנראה
שלא שמעתי בהתחלה. אני ניגש ברוגע, פותח את הדלת, נותן לשכנה
מלמטה לסיים להגיד לי שהרעש של הטלפון מקודם מפריע לבעלה
לישון, משסף לה את הגרון עם פגיון שלי וחוזר לחכות. בסופו של
דבר משהו מעניין יקרה. בסופו של דבר ייגמר משחק השקט שאני משחק
עם אלוהים, הוא יבין שהוא ניצח וישלח לי איזשהו סימן, איזשהו
רמז, אולי אפילו איזו משמעות נחמדה. אולי יהיה לה שיער שחור
שופע, עור צחור ולחיים חמודות שמובלטות כשהיא מחייכת, אולי היא
תלטף אותי ברוך, תחבק אותי באהבה ותלחש לי "הס, ילד שלי, הכל
בסדר עכשיו...".
אולי כשנעשה אהבה אני רק אחכה לרגעים שאחרי, כדי שאוכל לאמץ אל
לבי את גופה המזיע וללחוש לה כמה מילות אהבה חמות...ורק אז
לשלם לה...