פרולוג.
יש אנשים שכותבים, יש אנשים ששוברים מוסכמות, יש אנשים שנוסעים
להודו וחוזרים מסטולים, יש אנשים ששותים, יש אנשים שמתפרעים,
יש אנשים שמתאבדים... ויש שבורחים מהחיים אל הדת ואלוהים.
ושוכחים.


אני לא זוכרת איך הכל התחיל, אני גם לא זוכרת מתי הכל התחיל,
כי בשבילי זה התחיל הרבה לפני שבאמת הכרנו, הרבה לפני שהתחלתי
לחיות.
כל כך אהבתי את ההיפית היפה שלי, אבל מהרגע הראשון שראיתי אותה
וקצת אחר כך בכלל לא חשבתי על כל הקסם הזה שהיא מוסיפה לחיים
שלי, כי אז לא יכולתי להבחין בזה... כי כל מה שחשבתי ונשמתי
הייתה השאלה "מי אני?", כי מהרגע שפגשתי אותה הבנתי שאני לא
באמת אני. שעדיין לא נחשפתי לאור הזה שלה ושאני לא מסוגלת
להבין אותו כי אני תקועה בתוך נורמות וסטנדרטים שכל כך קשה
לשבור.
רק בזכותה התוודעתי למוסיקה אחרת, לאנשים אחרים, להתנהגות
אחרת, לחשיבה אחרת, לריגושים אחרים, להנאות אחרות, ל"אני"
אחרת.
נהייתי שונה ופתאום לא פחדתי מזה יותר, פתאום יכלתי לא רק
לראות כוכבים מעבר לירח, אלא גם לקטוף אותם. והיה לי כל כך
טוב. יכלתי להאמין שגשם יורד כל השנה אם אני רוצה ויכלתי
להאמין שהכל מסביב כחול קסום גם כאפור...
אבל בחיים לא יכולתי להאמין שיום אחד היא תפסיק לקטוף כוכבים
ותפסיק גם לראות אותם.
רק אחרי שהיא הלכה הבנתי מה היא באמת לימדה אותי. היא לימדה
אותי לא לפחד להיות מי שאני באמת. היא לימדה אותי שאני יכולה
להיות שונה גם בלעדיה ושזה הדבר הכי יפה.
אבל היא לעולם לא תוכל ללמד אותי לשכוח אותה ולעולם לא תוכל
לגרום לי להפסיק לבכות עד שהיא תחזור.  וכל פעם שאני אקטוף
כוכב אני אבקש שתחזור.
שתחזור מהחושך אל האור.

אפילוג.
ההיפית היפה שלי היא כבר לא היפית ואולי כבר לא יפה(?), היא
מאלה שברחו מהחיים אל  הדת ואלוהים. ושכחו.