1.
רוקו נצמד לקיר הסמטה, מזיע ורועד. מאחוריו נשמע קול שקשוק
מתכת וצחוקם המכוער של שני נוטרים. אינסטינקטיבית, הוא משך את
הברדס מעל ראשו ופלט סידרת שיעולים עסיסית, מתכווץ בכאב מדומה.
צמד הנוטרים חלף על פניו וסיום בדיחה על זיון בין דרקון ירוק
לטרול נשאר תלוי אחריהם באוויר, כמו ריח של גבינה שהחמיצה.
רוקו החל לצעוד שוב, מהר יותר, נואש הרבה יותר, כבר לא מתחמק
מהשלוליות השמנוניות שקישטו את הלבנים האפורות, השחוקות של
הסמטה. שלוש פניות אחר כך הוא ירד בגרם מדרגות צר ומתעקל לתוך
מרתף אפל, גדוש בחביות שיכר גמדים ואינספור חלקיקי אבק ששיחקו
בעצלנות בין קרני האור המעטות שחדרו לחדר.
" זיטו!" רוקו צעק בלחישה, " אתה כאן? איפה אתה, גבר?"
החביות הביטו בו בדממה, שותקות בכבדות.
" זיטו, אה... שומשום, היפתח?"
" אני כאן, אידיוט."
רוקו הסתובב במהירות, מופתע לגלות שמץ מקלסתרונו המכוער להפליא
של זיטו, מוצל בין שתי ערמות חביות.
" בנאדם, כבר חשבתי שלא תגיע." בבת אחת התשישות והפחד התנדפו
מרוקו והוא כמעט דילג אל הגובלין המוסתר.
" הבאת את הכסף?"
" האם קובולדים נובחים?"
" רוקו, אתה חלאה אנושית מהסוג הנחות ביותר, שנועדה, וודאי,
להזכיר לאזרחיו העלובים של ה"רובע החסר" שתמיד אפשר להתדרדר
נמוך יותר."
" תודה, בנאדם, זה באמת נוגע ללבי. עכשיו תן לי את השיקוי."
" אההף" הגובלין הרים מול פניו של רוקו יד גרומה.
" תראה לי את הכסף." דרש.
" תראה לי את הכסף!" רוקו החל לענטז בגמלוניות
" רוקו, איפה הכסף?"
" תראה לי ת'כסף!" רוקו צעק.
הגובלין נע במהירות חרישית ורגע אחר-כך, להב חלוד נצמד
באינטימיות לא נעימה לצווארו של רוקו.
" תראה לי ת'כסף." זיטו סינן מבעד לניבים צהובים.
" אהם... כן, הכסף הזה..." רוקו שלף שקיק בד והניח אותו בכפו
הפנויה של הגובלין.
" תענוג לעשות אתך עסקים"
בקבוק זכוכית עמום ועטוף שק החליף ידיים ורוקו התרחק במהירות,
חולף בסמטאותיו הצרות, המתעקלות של ה"רובע החסר" ובחדר
(בחדרון? בגומחה?) הטחוב והחורק שלו ב"ציקלופ הגוסס" הוא נשכב
על המזרון המטונף, שאניצי קש הזדקרו ממנו כמו תספורת גרועה,
רועד מציפייה ושמח עד כאב כי האושר היה במרחק לגימה בלבד והוא
שיחרר את פקק השעם והבטיח לעצמו אלף פעם שהוא ייקח רק לגימה
קטנה, אחת, פצפונת ובבת אחת הריק את שיקוי הזריזות לגרונו
ושבריר שנייה אחר-כך הטעם החמוץ, המתכתי הימם אותו, ממש הטיח
את ראשו לאחור ושוכב מעולף מוקף בבקבוקים מנותצים וריקים הוא
החל לרוץ בסמטאות ועל הגגות המפוייחים של ה"רובע החסר" ומשם
דילג בקלילות לחצרות הרחבות של קריית המלך, מעביר את ידו בתוך
המזרקות הקוצפות ועל הברונזה הקרה של האנדרטאות ומיד זינק
ל"שוק האדום" והתעטף שם בגלימות שני ונגס באלפי תפוחים גנובים
ומילא את כיסיו במאות ארנקים ואז הוא היה כבר כל כך מהיר, לא
ממש אנוש אלא אולי, רוח-אנוש, שהוא החל להתרומם מעל לדוכנים
הצבעוניים, שהפכו קטנים יותר ויותר ודומים במפתיע לאחו פורח,
למרבד של אינספור גוונים והאנשים היו לחרקים קטנים ועמלניים,
מתרוצצים אנה ואנה ואז העיר, בצהוב ואפור עייפים החלה נעלמת
מתחת לרגליו והוא נסק גבוה וגבוה יותר אל השמיים הסגולים,
הרחבים, הבלתי נגמרים...ואז סטירה מוחשית מאוד, מציאותית מאוד
הפילה אותו לקרקע.
2.
" רוקו! רוקו! אתה בסדר?"
לרוקו היה פעם צעצוע. גליל ארוך מעץ ובתוכו מסודרים עיגולי
זכוכית עם ציורים של מפלצות עליהם. רוקו היה מסובב את הגליל
והחיות היו רודפות זו אחרי זו, שוב ושוב, ללא הפסקה. עכשיו,
רוקו נזכר פתאום בצעצוע כששלישיית ראשים הסתובבה מולו כמו
שלושה שרפים בציור כנסייתי עתיק.
" רוקו, אלוהים ישמור, אתה בהכרה?"
" אוווו...כן, אני חושב" שלושת השרפים התלכדו לראש אחד,
בלונדיני ואנושי.
" רוקו, ידידי, אתה מזהה אותי?"
" כן...אימא?"
הראש פלט צחוק צלול ונעים להפליא.
" פעם ליצן תמיד ליצן, הא? זה אני, ג'ייסון!" שום ניצוץ של
הכרה לא נצנץ בעיניו שטופות הדם של רוקו.
" ג'ייסון, ג'ייסון לב-זכוכית? הפאלאדין? מערות הקבורה של
אישמור?"
" אהם...אני נשבע שלא ידעתי שהשריון שלך! באמת!"
" זה אני, ג'ייסון" נימה נואשת התגנבה לקולו של הראש "
בלונדי?"
"בלונדי!"
"כן, למען השם, בלונדי!"
רוקו התיישב על המזרון וניסה למנוע מהחדר להסתחרר כמו
יסוד-אוויר מיוחם. לאט לאט צימח הראש גוף וגפיים והפך לגבר
צעיר ויפה שישב מולו ובחן אותו בדאגה.
"אז" רוקו ניסה להישמע נונשלנטי " מה בחור כמוך עושה במקום
כזה?"
ג'ייסון צחק שוב את צחוקו המלודי ורוקו חשב: פעמונים? אני שומע
פעמונים?
"חי בהונותיי, אתה משעשע גם כשאתה שיכור, רוקו."
" שיכור?"
" שיכור כמו שדון - יער שנפל לחבית של יין ננסים הובטנטי,
הייתי אומר."
"כן...שיכור."
שתיקה מביכה השתררה בחדר.
" ג'ייסון, באמת, מה אתה עושה כאן?"
" ובכן, זה סיפור ארוך, מה דעתך שנלך לאכול ונעלה זיכרונות
ישנים?"
הבטן של רוקו הסכימה לחלוטין עם ג'ייסון. הכיסים הריקים שלו
חשבו אחרת.
" תשמע...אתמול קניתי מתנה יקרה מאוד לאחותי שתחיה, וקצת חסרים
לי מזומנים..."
" שטויות!" ג'ייסון טפח על גבו של רוקו, גורם לעמוד השדרה שלו
להתנועע כמו קסילופון, " בשביל מה מקבלת הכנסייה תרומות?" ושוב
פעמונים מלאו את ראשו של רוקו - " תרומות, הבנת?"
" אני אקח את מרק גרגרי היער ועשבי תיבול ברוטב מלפפונים
וידידי פה יאכל את הקרפיון המאודה בציר עגבניות וכרפס."
ג'ייסון שילח את המלצר ופנה לחייך לרוקו.
" איזה חיים עשינו, הא? הסכנה, המתח, מעיי - אורקים מפוזרים על
קברים מחוללים; אלה היו הימים." האביר נענע בראשו בנוסטלגיה.
ג'ייסון היה לבוש בשריון פלדה מלא של הכבשן הלוהט, מגני זרוע
וגלימה תואמים של אביזרי לשון-העוג, הוא חגר חרב ארוכה עם
ניצב מעוטר בוורדי כסף, עבודת יד כמובן, של קרמון ונעל מגפי
מאנולו בלאניק.
" אני לא אשכח אותך, רוכב על גבו של העקלתון, מנסה לנקר את אחת
מעיניו וכל אותו זמן צורח - הויסה, בהמה, הויסה...קלאסיקה,
פשוט קלאסיקה!" ג'ייסון הביט ברוקו בהערצה. רוקו החזיר מבט
מובך.
" אז...מה עשית עם עצמך מאז?"
ובכן, ג'ייסון בשנתיים שעברו מאז ההרפתקה הקטנה שלנו, הפכתי
משוליית הגנבים המבטיחה בצעד המערבי של הנהר, לכייס עלוב
שמרושש זקנות חסרות - תיקווה מחסכונותיהן האחרונים כדי לממן את
ההתמכרות היקרה להחריד שלי לשיקויי זריזות, עדיף של מסדר
הבוליביאניים, עדיף +2 לפחות.
" אתה יודע, הייתי פה ושם, מנסה לשרוד."
" השתתפת באי אילו הרפתקאות מעניינות לאחרונה?"
אתמול בלילה עכברוש בגודל תרנגולת ניסה לכרסם לי את האוזן בזמן
שישנתי. נידמה לי שהוא דיבר אליי.
" לא, לא, משהו מיוחד, אתה מכיר את התרגולת: לקחת מהעשירים,
לתת לעניים, ידה , ידה , ידה."
"טוב, רק אל תיקח שום דבר מהכנסייה שלנו, הא? 'תרומות', אתה
יודע!"
שוב הפעמונים המזוינים האלה. אחרי שהפאלאדין הצעיר נרגע
מרוטינת התרומות שלו, הוא כחכח בהדגשה בגרונו, שילב את
אצבעותיו ואמר:
" רוקו, הצדק, האמת והטוב האוניברסלי זקוקים לך!"
רוקו באמת לא ידע מה להגיד. ג'ייסון המשיך.
" בתו של הדוכס הרחום והחנון מארגון נחטפה!"
" תשמע, הוא לא כזה חנון, לדעתי הוא בסדר, אם לא מתחשבים
בתספורת שלו..."
" חנון, רוקו, כמו בחנינה. זה סיפור ללא ניקוד."
" וואטאבר. אנחנו צריכים להציל את הנסיכה הקטנה. לחסל את
הרעים. להביא את ראשם על מגש לדוכס המדליק מארגון. קומפרנדה,
פור פאבור."
" אז זה שלא בדיוק. אתה מבין, מי שחטפה את הילדה היא אשתו
לשעבר של הדוכס - הדוכסית סווטלנה - היא פגשה איזה איש דת
מטורף שמאמין, תקשיב לזה, שהאנושות תיכחד באמצעות גשם של
פרות. גשם של פרות, רוקו, היית מאמין?"
" אז מה, אתם מאמינים שההתגלמות האנושית של האלוהים שלכם הוא
איזה גמד מחוצ'קן ופדופיל."
" רוקו " פניו של האביר הרצינו, כמו ענן גשם שמכסה שמש בהירה
" הנבחר הוא לא פדופיל! הוא פשוט...טוב עם ילדים." ג'ייסון
נראה משוכנע מאוד.
" בכל מקרה, אז היא הצטרפה לכת הזאת, הם קוראים לעצמם 'הגירה
השמימית' והם מתחבאים בבסיס הפעולה של הארגון במטרופולין
המעטירה של ליונקרסט."
" קלי קלות, אנחנו נכנסים לשם, מוציאים את הילדה, מנערים את
האימא, אולי בוזזים איזה רוזן מרושע בדרך ולפני ששמנו לב רשמנו
עוד כמה נקודות זכות אצל רואה החשבון הגדול בשמיים."
" כן, הבעיה היא, שהמטורף - ארל מילקדד - או מילקי הגדול כפי
שהוא מעדיף שיקראו לו, הוא חבר מועצת העיר שם ובקלות כל העניין
יכול להפוך למלחמה קטנה בין שתי הערים."
" אז מה הפתרון?"
" פשוט מאוד. נצטרך לדאוג שמילקי והגרופית כחולת הדם שלו יהיו
בטוחים שחבורת אורקים צפוניים, כאלו שמוכרים עבדים בשוק של
ליונקרסט, חטפו ורצחו את הילדה והאבא נקי מכול חשד."
" וזה לא יגרום למלחמה עקובה מדם בין השבטים הצפוניים
לליונקרסט, מלחמה שיכולה להמשך שנים ולגבות אלפי קורבנות?"
ג'ייסון רחרח את היין שלו באנינות.
" אז?"
רוקו חייך. " לא, שום דבר."
" והכי חשוב רוקו, כל העניין חייב להסתיים ללא שפיכות דמים."
" כן, ללא שפיכות דמים."
3.
הצוואר של רוקו החל להיתפס בעקשנות והתמדה. זה לא מנע ממנו
להמשיך להביט סביב, ראשו מתוח בזווית לא טבעית. הוא וג'ייסון
חצו את אולם הכניסה של כנסיית "ילדי האור", אחת הכנסיות החזקות
והחשובות, שלא לומר העשירות בעיר. אולם הכניסה לא היה גדול
במיוחד, נגיד, בהשוואה לשרשרת הרים ותפקידו הצנוע היה להמם את
הבא בשעריו כמו אגרוף מצופה זהב. הרצפה, קרה כקרח ומבריקה
נענתה בנקישות חדות וברורות למגפיו הכבדים של ג'ייסון ובלחישות
רכות לנעליו של רוקו. ספירלות מורכבות מהן משתרגים ענפים
בפיתולים אינסופיים, באפור כהה ומכובד, קישטו את הרצפה. עיניו
של רוקו נדדו אל הקירות, שהיו מצופים, כמו אחותם האופקית בשיש
אפור - בהיר, משורג וורידים באפור כהה וכחול. עמודי ראשה, מאבן
אפורה וכבדה, הקיפו את האולם, תומכים בתקרה נמוכה שתחמה את
הקירות. התקרה הזו המשיכה פנימה, אל מרכז החדר ואז התקערה בבת
אחת לכיפה גבוהה, שקודקודה, נישא ובודד הסתיים בזנית מעל ראשו
הפעוט של רוקו. הכיפה הייתה אחראית באופן ישיר לעוויתות שתקפו
את שרירי הצוואר שלו - שיש כחול מלכותי, חלונות ענקיים ששפכו
מפלי אור חיוור אל האולם, מסודרים במרווחים קבועים, צופים מטה
אל בני התמותה הזעירים. כרובי זהב וכסף, אחוזי נבל וחצוצרות
הביטו מטה בחיוך ממזרי, ראשיהם הטהורים של מרטירים צוירו
בעדינות על דפנות הכיפה, שולחים מטה מבטי תוכחה. קנוקנות גפן
מברונזה נתלו מדפנות התקרה, בשלים לנצח. הכל הקרין עוצמה ויופי
וטוב טעם הנקנה בכסף, הרבה כסף.
" אף פעם לא ראיתי בניין כל כך יפה." הפטיר רוקו.
" החורבה הזו? אתה צריך לראות את אולם התפילה הראשי שלנו - לזה
אני קורא טוב טעם." תאוות בצע תקפה את רוקו, לראשונה זה הרבה
זמן, משכיחה לרגע את העובדה שלא לגם שיקוי כבר כמעט יום שלם.
ג'ייסון פנה אל רוקו "אנחנו הולכים לקבל את ברכתו של "הבן
הבכור". תתנהג כראוי למעמד מכובד זה." רוקו הנהן ובלע את רוקו
ובהיסוס אמר: " וואו, "הבן הבכור" כל העסק הזה הוא
ממש...רציני."
" זה הכי רציני שאפשר, חבר."
" תגיד , בלונדי, למה אני?"
" רוקו, זאת שאלה שרבים מאתנו שואלים, במיוחד בעתות משבר,
כשנדמה שכל העולם מתמוטט על ראשנו ואין מוצא. אני מבין את
הבלבול שאתה חש בעולם מנוכר ואכזרי כמו שלנו. אני יכול להפנות
אותך לכומר שלי, בחור מבריק וסימפ..."
" ג'ייסון, אני מתכוון, למה בחרת אותי למשימה?"
" או, מכיוון שאתה שוליית הגנבים הטוב בצד הזה של הנהר!"
" כן...אתה חייב להביא בחשבון שאני קצת חלוד."
" אז יש לך בעיה קטנה של שתייה, מי מאתנו לא מתמודד עם שדים?
אני עדיין סומך עליך בעיניים עצומות. כל מי שמוכן לנשק באנשי
כדי להציל את חבריו ממוות בטוח, יכול להצטרף לחבורה שלי בכל
יום."
רוקו נזכר בתקרית בצמרמורת. גם אז הוא היה תחת השפעת השיקוי.
" הגענו."
דלתות ענק מאלון , גורי שערים, נפתחו בהכנעה לפני ג'ייסון. הם
חצו אולם מלבני וארוך, צועדים בין שתי חלקות ספסלים אל במה
גדולה ועליה כס אדיר ומגולף וממורק ומעוטר ראשי אריות ונשרים
ובתוכו ישב ילד עטוף גלימה.
" ג'ייסון, יקירי, בוא ותן לי חיבוק."
" כן, הוד בכורתו."
האביר הגדול חיבק את הילד, שהתברר במבט שני ומעמיק יותר של
רוקו כאדם קטן וקירח, בהיר וצונן כמו השיש שהקיף אותו, חסר גיל
ואפיון.
" ומי השדון האורבני הזה?"
" זה, הוד קדושתו, רוקו "האצבעות" סמולפילד, הפורץ הטוב ביותר
מחוץ לכלא העירוני."
ג'ייסון צחק בלבביות.
" ג'ייסון, פרחי הכמורה האלו משגעים אותי. הם מפעילים את
הפעמונים ללא סיבה ועוד שנייה כל הקיטון הזה יידרס תחת רגליו
הנמהרות של עדר החוליגנים הקטנים שאנחנו מנסים לחנך פה, מצפים
לתפילה שאף פעם לא תתקיים."
" אני מצטער, אדוני."
" איפה שאר הגיבורים?"
" בדרך מיערות הצפצפה. הם יגיעו מאוחר יותר הערב..."
" בלונדי!!!" קול גבוה וצלול הדהד בין כותלי האולם, מקפץ הלוך
ושוב כמו כדור מנופח יתר על המידה. גמד רחב כתפיים, לבוש שריון
אפור כחול מעוטר בסמלי הכנסייה, על גבו פטיש מלחמה רצחני, רץ
בצעדים קצרים אל הפאלאדין, זקנו הבהיר מתנדנד כמו מכרסם עליז.
האביר הניף את הגמד, מסובב אותו בהתלהבות והשניים נראו כמו זוג
אקרובטים באמצע להטוט מסובך.
" אבנאור! אח שלי גיבור!"
השניים הביטו טפחו אחד על שכם השני כמו שני חולי שחפת בהוסטל
ועסקו בהקנטות הדדיות.
" ג'ייסון, אתה כל כך ילדותי לפעמים."
האביר הצעיר הפסיק מיד בניסיון למרוט את זקנו של הגמד והביט
אנה ואנה. מכניסה צדדית הופיעה דמות גבוהה ודקה לבושה בגלימה
כתומה - אדומה, בהילוך שלא נותר לתאר אותו אלא כמלכותי.
" אלמינה...הגעת."
אלמינה, שנראתה באולם הבהיר כמו כתם דם מתפשט, הייתה אלפית
תמירה ורכת קול. רוקו חש שהתיאור הראשוני, החוויה המיידית של
תפיסת דמותה במוחו אינה מסוגלת להכיל את כל היופי והאצילות
שהתגלמו בה. עורה היה חלק וחיוור וקושט בשפתיים אדומות כמו
חופן תותי בר. היו לה עיניים ירוקות, גדולות, מלוכסנות מעט
ושיער שחור, בעל ברק כחול עמום שגלש על כתפיה ברכות מפונקת.
היא הייתה הדבר היפה ביותר שרוקו זכה לראות. ג'ייסון ניגש אליה
ונשק על ידה באיטיות. משהו חשמלי הבזיק בינם.
" ובכן, כולנו כאן, לא?"
האביר פנה אל הבכור בהכנעה.
" זהו אבנאור, כהן ממסדר הלוחמים של הכנסייה וזוהי אלמינה,
קוסמת מיער הערבה הבוכייה וארבעתנו, הבכור, מתכוונים להחזיר
את הנסיכה מארגון אל חיקו האוהב של אביה."
חיוך בוהק חצה את פני הפסל של הקדוש.
" ג'ייסון, אני חייב לציין שאספת צוות מעורר התפעלות. ועתה
אעניק לכם את ברכתו של מפיץ האור."
הכוהן הגדול קם מכסו, הניף את ידיו באוויר והחל לזמר בקול רך
ונמוך מילים לא מובנות, עגולות ומתגלגלות, שגרמו לרוקו לחוש
כאילו הוא תינוק המתנדנד בזרועות אמו.
הניגון פסק בפתאומיות ורוקו חזר לגילו הכרונולוגי, בצער מוזר.
הפאלאדין השתחווה קלות אל פטרונו ופנה לחבריו:
" אני מציע שניגש לחדרנו כדי להכיר אחד את השני ולתכנן את מה
שוודאי ירשם בספרי ההיסטוריה כמפגן אלטרואיסטי של גבורה
מקודשת!"
" אה...בלונדי, מתי מגישים ארוחת ערב פה?"
" שתוק, אבנאור."
4.
רוקו הביט נכוחה במרתף רחב - ידיים, שרצפתו כוסתה בקש. מלבד
דלת הכניסה, כל מטר פנוי על קירותיו הוקדש לאכסון כלי נשק
ומשחית שונים, אם על מדפים, בתוך ארונות, בכנות והתקנים שונים.
במרכז החדר הוצבו שמונה בובות אימונים נעוצות על מקל, מצולקות
מאלפי אבחות חרב.
" הפריט החמוד הזה הוא חלק מקולקציית "הזוטון הלוחש" של
"גאטוונד שריונות", מעובד מתערובת של עור באסיליק וטרול-הרים,
המתאים את עצמו לגוף הלובש. רצועות החיבור הן מגידי גריפון, מה
שמאפשר מישות מקסימלית. השריון עבר תהליך מיוחד של השרייה
במי-ים וייבוש בתנור חימר וכל פריט אושר באופן אישי על ידי
רוגין 'זכאי, כבודו!' קוויקת'אמב, אולי הגנב המפורסם ביותר בצד
המערבי
של הנהר." רוקו פלט שריקה נמוכה של התפעלות בזמן שהנשק הידק את
השריון הקל להפליא לגופו. " נסה אותו " החווה הנשק.
רוקו החל להדס בגמלוניות ברחבי החדר, נתקל בדברים, מתחכך
בבובות, מגרד את הקירות עם גבו אך השריון סרב להשמיע צליל.
" שקט יותר מגוויה בת שבוע, הא?" הנשק חייך כמו אבא גאה.
תחושה ישנה, כמעט זרה, מלאה את רוקו. התרגשות, ריכוז, ירידה
לפרטים, כל הנוהל המלווה יציאה למשימה הציף את דמו באדרנלין.
הבחירה המדוקדקת של הפגיון המהיר ביותר, רכינה מאמצת עיניים
מעל מפות סיירים אלפים, דיונים מתישים על בחירת הנתיב הקצר
ביותר לליונקרסט, פריצת אותו מנעול עשרות פעמים בשעה מזיע
וחושק שיניים, ניסיונות ההתגנבות ברחבי הכנסייה (שתמיד הובילו
לחדרה של מאחזת העיניים האלפית), כל אלו מילאו את רוקו בסיפוק
עמוק ומחלחל, כמעט משכיחים ממנו את הצימאון המצמית שהתערבל
בתחתית בטנו. אינספור פעמים הוא כמעט התוודה בפני ג'ייסון,
עשרות פעמים הוא כמעט חמק החוצה בהחלטה נחושה לשכוח מכל העניין
ובכל פעם, גחל עמום של יצר הישרדות מנע ממנו לנטוש את המשימה
בחיפוש קדחתני אחרי הקלה. והיה עוד משהו, תחושת השייכות, היותך
חלק ממשהו גדול יותר, חשוב יותר, כרוך בעבותות עם עוד שלושה
אנשים שחייהם יהיו תלויים בך וחייך בהם...רוקו נענע את ראשו
בציניות, מחייך במרירות וסילק את החמימות הזרה שפלשה אל חזהו,
כשזינק מקורת גג ושיסף את גרון-הבד של בובה חסרת מזל.
" עוד מעט יבוא האביב" אלמינה הפטירה בחולמניות, טופחת ברכות
על צווארו של סוסה, כשארבעת הגיבורים רכבו בדהרה קלה דרומה,
בנתיב שולי אל ליונקרסט. עצי אלון הקיפו אותם בירוק מכל עבר
ומעליהם התנשאו הרים כחולים-לבנים בהבטחה צוננת. גוש גדול עלה
וירד בגרונו של רוקו - שלווה כזו, מרחב כזה, הוא הבין ברגע אחד
כמה העיר, עם פני האבן העצומים והדרה המאובק, חונקת ומצמצמת
אותך עד לאפס, דורכת עליך כמו חרק שמסרב למות, עד כמה החיים
בבית הגידול העיקרי שלהם חסרי משמעות. רוקו היה כמעט...מאושר.
" אתם רואים את העשן?" ג'ייסון הצביע אל עמוד עשן דק ומסתלסל,
כמו תולעת שחורה, דרום מערבית אליהם.
" ג'ייסון, אולי זאת שריפה? זו ממש רחוק מאתנו." רוקו לא אהב
הפתעות.
" עשן של שריפת יער לא נראה ככה, ידידי העירוני. איזה שהוא
חומר מעשה ידי אדם נשרף שם. בהתחשב בכמות השודדים באזור
ובעובדה שגם שריפה קטנה יכולה להפוך לדליקת יער ענקית, שתעכב
אותנו בסופו של דבר, נראה לי שכדאי שנתערב."
" אני מסכים עם ג'ייסון. מחובתנו להתערב." פני הגמד הרצינו.
" מה עם הילדה?" רוקו שאל בלי כוונה מרובה.
" זה רק עיכוב של כמה שעות. בואו, אני מכיר שביל - יער לא רחוק
מכאן."
" תהרגו אותי תהרגו אותי תהרגו אותי תהרגו..."
העשן השחור עלה מקרון ארוך, מנותץ, שחביות שמן בלטו מפצעו זו
על זו כמו ביצים של חרק ענק. כתמי שמן כהים דלקו במתינות בקרחת
היער הרחבה. גופות מגואלות דם, מנוקדות חצים, שכבו מעוותות על
הדשא הלח. גניחות ומלמולים עלו מהפצועים שגססו ללא הפרעה
מוטלים כמו פסיפס גרוטסקי על העלווה הירוקה. מדי פעם נשמע בכי
חסר מעצורים או תחינה של מה שהיה לפני מספר שעות לוחם צעיר
ועתה הוא גדם רגל עם אדם, מתחנן לאף אחד לסיים את העבודה.
רוקו התמקם על ענף אלון גבוה, סורק את קרחת היער מתחתיו. בעוד
חמישה הובגובלינים נמוכי מצח עסוקים בבזיזת הקרון והמתים,
והמתים לעתיד, שלושה אורקים סוחבים נערה צעירה על משטח אבן
שטוח, שניים מחזיקים אותה והשלישי קורע בפגיון גס את מכנסי
העור שלה, לא נזהר במיוחד, כשהעור החום נשטף בדמה. הנערה,
המומה, לא צורחת ושורטת. היא מייבבת כמעט ללא קול, עיניה, מתחת
לדם הקרוש, נעוצות במרבד השמיים, כחול, בהיר, מקושט ענני
נוצה.
רוקו מטיב את הקשת הקצרה, חץ מכוון לראשו של האנס ירוק העור
ומחכה.
שניות אחר כך פורצים לקרחת היער שלושה אבירים רכובים, בשריון
טקסי מלא, מניפים רומחים מנוצים. ההובגובלינים מתבלבלים,
מתנגשים זה בזה, מתחילים לייבב בשפה הגרונית והמכוערת שלהם.
רוקו קוטף אותם אחד - אחד, לוגם בהיסח דעת מבקבוקו. האורקים
מפוחדים פחות, מסתדרים במערך והמנהיג אוחז בנערה המעולפת, דמה
מכהה את שריונו.
האבירים נעצרים, סוסיהם הכבדים בוטשים רגליים בעצבנות.
" תנועה אחת" המנהיג אומר, כמעט ללא מבטא " ואני הורג אותה."
הוא לא מספיק לסיים את המשפט. מצדה השני של קרחת היער מזנק
ג'ייסון, פניו קרועים בשנאה עיוורת וללא קול הוא מתיז את ראשו
של האורק. גייזר של דם חם וחום פורץ מבסיס הצוואר, מרסס את
הנערה ואת האביר ולרגע נראה כמו מזרקה הזויה. מה שנשאר מהאורק,
מתמוטט וקובר את הנערה תחתיו. ג'ייסון, באבחה אחת, משפד את
האורק השני, שולף את חרבו עם בני מעיו של האורק, שחופן אותם
בחוסר הבנה, מקיא ומתקפל. אבנאור משתעשע עם האורק האחרון,
מחליף אתו מהלומות, חוסם מכה לא מדויקת, מטה עם פטישו את החרב
המעוקלת מטה וימינה עד שהיא כמעט נוגעת בקרקע, מושכת אחריה את
התפלץ ואז משחרר את אחיזתו בבת אחת. הפטיש מנזק חזרה וצדו הרחב
מרסק את פניו של האורק לעיסה לא ברורה, מעיף אותו כמה מטרים
הצידה.
שלושת האבירים, שהביט בחוסר עניין בקרב, מתפוגגים לפתע, כאילו
לא היו והקוסמת נכנסת לשדה הקרב, פניה אפורות והיא מתנשמת
בכבדות.
הכוהן והאביר הופכים את האורק מעל הנערה ואבנאור חופן את פניה,
מסיט קצוות שיער רטובות, מצמיד את אוזנו לשפתיה ומניד בראשו
לשלילה. ג'ייסון מתיישב בחבטה על הקרקע ומתחיל למרר בבכי.
" יכולנו להציל אותה..." הוא ממלמל. הגמד ניגש אליו ומחבק
אותו.
" ג'ייסון, הם פצעו אותה פצעי מוות, לא יכולנו לעזור לה."
" אם היינו מדברים אתם, אם רק הייתי פוצע אותו, אם רק הייתי
חושב!"
אלמינה מלטפת את ראשו של ג'ייסון ברכות.
" ג'ייסון, התוכנית הייתה טובה. אי אפשר להביא בחשבון את כל
הגורמים. זה בלתי אפשרי."
רוקו יורד מהעץ, מתקדם ללא חשק לעבר חבריו, מתכופף כדי לעצום
את עיניו של גבר צעיר, בן גילו, שמישהו חרט קללה אורקית בסכין
על בית חזהו. ג'ייסון מביט בעיני - ים פעורות אל האלפית, נתיבי
דמעות חורצים דרכם דרך כתמי דם ולכלוך על פניו ושואל:
" למה, למה כל המוות המיותר הזה?!"
5.
הם המשיכו להדרים והדרך נעשתה חדגונית ומשעממת. תחושת הפליאה
וההתפעמות מהמרחבים הפתוחים, מהיופי העדין ורב הפרטים שהקיף את
רוקו התחלפה בעצבנות ובערגה מכרסמת לשיקוי. הוא החל לחלום
בהקיץ לפרקי זמן גדולים יותר ויותר. מאז הקרב השיחות בין בני
החבורה פחתו בהדרגה והסתכמו בחילופי דברים ענייניים. הם אכלו
פעמיים ביום - תערובת חסרת טעם של פרות יבשים ובשר מעושן
ומעובד. כאשר עצרו לשינה בלילה, במעבה קרחות יער או בשוחות
יבשות, נרדמו כמעט מיד ורוקו היה נאלץ לשיר חרישית, להלך מצד
לצד ולפתור חידות שזכר מילדותו כדי להישאר ער על משמרתו.
ג'ייסון, קודר ורציני, זכה לקיטונות תשומת לב מהאלפית והגמד.
רוקו צפה בהם בשעשוע, מנסים להצחיק אותו, לעודד אותו בהבטחות
על מעשי הגבורה שעוד צפויים להם, להזכיר לו עד כמה הוא טוב
ומטיב. נדמה היה שאלמינה מנצחת בנקודות. הקוסמת והאביר ישנו זה
לצד זה, מתלחשים ובלילות האחרונים רוקו החל לשמוע צחקוקים
מוחנקים, כאילו הצחוק של ג'ייסון היה מילה גסה. ביער האפל
והרוחש תמידית, חשב רוקו, הפעמונים המזוינים הם באמת סוג של
גסות. רוקו לא היה היחיד ששם לב לקרבה בין ג'ייסון לאלמינה.
אבנאור נתקף נדודי שינה, מתהפך ביאוש מצד לצד.
הוא הציע לרוקו לשמור במקומו והגנב, אל אף ששמח להזדחל לשק
השינה הלח שלו, לא יכול היה שלא לחוש צביטת לב לנוכח תוגתו
הפתאומית של הגמד העליז. איזה סיכוי יש לו, רוקו שילב את ידו
מתחת לעורפו ובהה בכוכבים, ואיזה סיכוי יש לי לזכות אי פעם
באישה המדהימה הזאת? היא לא התלוננה פעם אחת מאז שיצאו לדרך,
טיפלה והאכילה את הסוסים ללא טרוניה ולמרות שנלחם לצידה רק פעם
אחת, רוקו העלה בדמיונו שוב ושוב את דמותה, מותשת אך קרת רוח,
מדדה אל קרחת היער בחיוך מנצח, עת שיציריה הקסומים מתפוגגים
בהשלמה. אידיוט, אתה מתאהב בשותפה למשימה? שמעורבת בקשר עם
מישהו טוב יותר? מוצלח יותר? הוא גיחך בעצב, זה מתכון בטוח
לאסון.
הנוף החל להשתנות. יערות העד התדלדלו, מפנים מקום לגבעות
מתונות, מקושטות מטעים וחורשות עצי זית. ישובים זעירים, בתים
ספורים, ניקדו את הגבעות התמירות ביותר. מדי פעם ראו מרחוק
רועה עם עדרו או ילדים בקטיף. רוח נעימה נשבה צפונה והאופק החל
להתפצל ולהפוך לים בהיר ורחב. מצב רוחו של ג'ייסון השתפר ואתו
מצב רוחה של החבורה. הם חזרו להחליף הלצות ואבנאור הפסיק
להתפתל חצי לילה. האבן על ליבו של רוקו התחילה להתמוסס בהקלה
והוא נשם בנשימות גדולות וצלולות.
בוקר אחד, לא שונה משום בוקר אחר, בעודם משוחחים על הדרך הטובה
ביותר להרוג טרול, משהו לכד את תשומת ליבו של רוקו. הוא עצר את
סוסו, הצל על עיניו בכף ידו וזרק לאביר: " היי, בלונדי, אלו לא
צריחים, ממש מאחורי הגבעה המיוערת?" האביר רכן על סוסו, מצמץ
פעמיים וחיוך גדול התפשט על פניו.
" ידידיי, ברוכים הבאים לבירת החוף - ליונקרסט!"
הם נכנסו לכפר קטן ומכרו את סוסיהם לאיכר משופם בעבור אוכל
טרי. עטופים בגלימות מסע דהויות וברדסים פרומי קצוות, הם נראו
כמו חבורה של הרפתקנים מתחילים ומותשים. הם צעדו בצדי דרך העפר
הכבושה, נהנים מצילם של עצי הזית הזקנים. אט - אט החלו להצטרף
אליהם נוסעים נוספים - משפחות איכרים, לבושים במכנסיים מטולאים
וחולצות רחבות וגסות תפרים בחום ואפור, על עגלות מקרטעות,
רתומות לפרדות. העגלות היו מלאות עד להתפקע - ילדים, ירקות,
פירות וצאן, לפעמים על אותה עגלה. הצליינים הלכו ברגל, בסדר
מופתי, בניגוד לעובדי האדמה העליזים, אחידים בגלימותיהם ובארשת
פניהם, שותקים או מזמזמים ניגון חרישי. האצילים והעשירים חלפו
על פניהם בכרכרות מצועצעות, בדהירה גאה, נסתרים מעין ומוקפים
בשומרי ראש. והיו גם הרפתקנים אחרים. חלקם נראו עייפים ועניים
כמוהם והיו חבורות ששאון רכיבתם נשמע הרבה לפני שחצו את הדרך,
שריונותיהם מצוחצחים, כלי נשקם בוהקים בזוהר קסום, מביטים
בזלזול בארבעתם, בפניהם המלוכלכים, בשריונות ובגלימות חסרי
הייחוד, בחרבות הפשוטות והגסות למראה. איש לא ייחס להם חשיבות.
הדרך הפכה לשוק מתנייע, הסוחרים סחרו, הילדים בכו וצחקו,
הטרובדורים שרו שירי לכת והתעלמו מגערות הנזירים והעיר החלה
להתגלות אליהם, כמו זריחה. תחילה צצו הצריחים, דקים ותמירים
כמו שתי אצבעות זקורות. כיפות המקדשים, מגדלי הפעמונים חשפו את
ראשם ההדור ואז עלתה ובאה החומה, זהובה וגבוהה וראשי אריות
מפוסלים בה לכל אורכה. שני פסלי אריות אדירים, יושבים ומביטים
זה בזה בשביעות רצון, קידמו את נהר האדם ששצף ברוח טובה ובשאון
גדול בשערי העיר.
רוקו דחה מעליו את קערת הנזיד בשאט-נפש. הנוזל הדליל והחיוור
גלש ברפיון מעל שפת הקערה, כאילו בהתרסה והחל להיקרש.
הגנב נאנח. בית ההארחה "טופר הגריפון" היה מושלם לתוכניותיהם.
"הטופר" שכן בבניין צר, שנח כמו ננס בין שני ענקים - מחסני
תבואה עצומים, פניהם מחוטטים בעשרות צוהרים זעירים. הפונדק
והמחסנים היו חלק משורת בניינים - חלקם גבוהים וצרים וחלקם
רחבים ונמוכים, שניבנו על קו הרציפים של נמל ליונקרסט טלאי על
טלאי כדי לספק את צורכיהם של הסוחרים ויורדי הים שהיוו את הדם
הזורם בעורקי העיר. בתי זונות נשקו לחנויות תבלינים שישבו גב
אל גב עם מחסני נשק ובתי חרושת ליצור שלדי ספינות. הרובע נראה
כמו מסדר זיהוי מבולבל של פרצופי אבן ועץ. הלחות פשטה בכל -
הרציפים ורצפות העץ חרקו כמו מקהלת רוחות מיוסרות וטחב כיסה את
קירות האבן כקישוט לא מכוון. הים, אפור, מת וזועם ניסה לכבוש
את הרציפים ללא הפסקה, נחבט בירכתי הספינות ובתסכולו ריסס את
חזית הרובע במלח גס וצורב.
שבוע ארוך ומשמים עבר על הגנב. הם הסתגרו בחדריהם במשך רוב
היום, מתכננים את חטיפת העוללה. הם יצאו את הפונדק רק כדי
לקנות ציוד ולרחרח סביב בית האחוזה של מילקי הגדול. שוכן בין
שני גורדי שחקים בני שלוש קומות במרכז העסקים השוקק של
ליונקרסט, הבניין המלבני והרחב, על אבטחתו החובבנית והדלה היה
פשוט ממתק לפורצים פוטנציאליים. אבל מי ירצה לפרוץ למרכז
הלמידה של חבורת תימהוניים ממוצעי הכנסה? בלילות רוקו לא הצליח
להירדם. הנקישות הקצובות, הקולות הגרוניים וקריאות ה- "זיין
אותי אני גומרת" לא הותירו הרבה ספק שבחדרם של ג'ייסון ואלמינה
קורים דברים בלתי אביריים בעליל. רוקו הביט דרך הצוהר שטוף
הירח אל האוקיינוס הרחב, הכחול אפור, שריסס את הזכוכית העמומה
בטיפות גדולות וכבדות. החדר היה חם ומחניק. אבנאור התהפך בחוסר
מנוחה ורטן בקול ישנוני. בתנועה אחת אסף רוקו את פגיונו ויצא
מן החדר.
הוא שוטט על הרציפים, ללא מטרה מסויימת, מהדק את הברדס אל פניו
כנגד צליפת הרוח. הירח הבליח מבין העננים, פניו מוכתמים כפני
חולה, להודיע כי כבר מאוחר, מאוחר מאוד בלילה. אבל הרציפים היו
עמוסי אדם, כולם עטופים בפרוות ועטויי שכבות בדים כדי להקל מעט
את הקור ודקירות הרוח. הזונות עמדו בקרנות הרחוב, בחבורות
דלילות וחייכו במאמץ חיוך מזמין ונזהרו כי שיניהן לא יקישו
כשהן לחשו פיתויים לאוזני לקוחות. נסי הפונדקים חרקו על
כרכוביהם בנדנדת הרוח ומתחתיהם הדלתות היו פתוחות כדי למשוך
עוברי אורח מן הכפור אל האור הרך וקולות הצחוק והשירה וריחות
הבשר הניצלה. נערים ונערות, חגורי חרבות ופגיונים התגודדו מתחת
לפנסים הגבוהים והטיחו עלבונות זה בזה, כנופייה מול כנופייה.
מדי פעם פרצה תגרה והיה רגע של המולה ובלבול ושטף אדרנלין ואז
הכנופיות היו נפוצות לכל עבר כמו להקת יונים מוטרדת ונער היה
מתפתל על הרצפה וגונח בהפתעה.
רוקו זיהה כמה חבילות סמרטוטים גדולות מדי כקבצנים וחסרי בית,
שהשתמשו מכל הבא ליד כדי לא לקפוא: בדים, לוחות עץ, בעלי חיים,
עורות וקולגות. הם נראו לעיתים כמו אגדי גלמים המצפים לבקוע,
צפופים ומסובכים זה בזה. איש אינו רוצה להיות לבד בלילה כזה.
רוקו חש מרץ ממלא אותו כמו איבר רדום שניעור לחיים והוא שמח
לשוב את אל העיר, הרי הוא בן גאה לכרכים באשר הם, המקבל עליו
את עובדת היותו אנונימי לחלוטין וחסר חשיבות לנהר הפרצופים
הזורם מולו, סתם מישהו הממהר למצוא מיטה חמה ולא ילדה אבודה.
הוא חש שמחה מוזרה לנוכח המהירות והשטחיות והצבעוניות ואכזריות
של החיים על הרציפים ואיך למרות הלילה האפל והרוח השורט
וכיעורה של העיר, הכל פועם במין תאווה גדולה לחיים, ביצר
הישרדות, בעוד שאיפה קטנה של אוויר. ועם השמחה הלא צפויה הזו,
התגבש בו עוד רצון, קטן וקשה כמו פנינה והוא חש צמא מאוד. הוא
סרק את בתי המרזח סביבו בניסיון למצוא אחד מוזנח מעט אבל הומה
מספיק, כזה שבחדרון או במרתפו יושב אדם ומוכר שיקויים ומגילות
קסם ללא רישיון.
כמה דקות אחר - כך, הוא מצא את מבוקשו. בחדרון אחורי ומלוכלך,
מלא ארגזים עבשים ושקי תפוחי אדמה הוא החליף כסף בעבור בקבוק
עטוף בשק בידיים רועדות.
משהו נצנץ מעמקי חולצתו של הדילר. תליון לבן מנוקד בכתמים
שחורים.
" היי, זה לא הסמל של 'הגירה השמיימית'?"
" כן, איך אתה יודע?"
" ראיתי את הנס שלכם תלוי מעל איזה בניין. בו'נא, אתם לא
אמורים לעשות שום דבר שדומה לסחר בשיקויים!"
" אנחנו? אני בסה"כ משרת שם.הבוס מכריח אותנו ללבוש את זה."
האיש הגבוה והזוויתי חייך חיוך מכוער, "כל זה, זה רק...השלמת
הכנסה."
רוקו לא ידע לאן להוביל את השיחה.
האיש חייך שוב ועיניו נצצו.
" טוב...אם תרגיש...צמא, אז אתה יודע מי יכול...להשקות אותך."
ארבעת הגיבורים הסבו לשולחן ארוחת הבוקר. האביר והמכשפה עסקו
זה בזה ללא הרף והותירו את הגנב הגמד ללעוס בשתיקה.
" אה...בלונדי, פגשתי אתמול בחור שעובד בשביל 'הגירה
השמימיית'."
ג'ייסון סיים להאכיל את אלמירה בכף דייסה ופנה אל רוקו.
" באמת?"
" כן, הוא בסך הכל משרת שם, אבל הוא נראה לי נבון ויותר חשוב -
תאב בצע."
" אז איך פגשת אותו?"
" הסתובבתי באיזה פונדק, אתה יודע, מחפש רמזים."
" והוא אומר שהוא עובד שם?"
ג'ייסון נראה מוטרד.
" כן. ואם הוא סוחר בסמים למה שלא יסחור במידע?"
" סוחר סמים?!"
רוקו הלבין. " אהה...כן, אתה יודע, ראיתי אותו מוכר כל מני
דברים..."
" אני לא בוטח בפושעים, אני הורג אותם." אמר ג'ייסון בנימה
רובוטית.
" אבל נוכל להפיק ממנו כל כך הרבה מידע - מספר השומרים,
סידורי
האבטחה, מיקום החדר...הוא פשוט אוצר."
" ואיך תוציא ממנו את המידע בלי שהוא יחשוד במשהו וילשין
עלינו?"
" כי הוא לא ידע שאני מוציא ממנו מידע. סמוך עליי."
רוקו והדילר, בוב, היו שרועים על ערימת חציר באורווה של בית
המרזח " הגרביל הנושך". רוקו התקשה לנשום מרוב צחוק ושיקוי.
קורות העץ של תקרת האורווה זלגו והתמזגו מבעד עפעפיו
המצומצמים. הוא המשיך:
" ואז הדוכסית אומרת לאלף שתום העין ' ואני חשבתי שהאוזניים
שלך מחודדות!' "
בוב פלט צחוק ארוך וגרוני והחל להשתעל.
"מממ...זה מזכיר לי שביום חמישי יש...ארוחה חגיגית אצל הדוכס
רונזקנרץ והוד שמימיותו מילקי נותן לרוב העובדים ערב... חופשי,
כי הוא הולך לנאום שם או משהו כזה והוא לא יהיה בבית כל הלילה,
אז חשבתי...שאולי אני אכיר לך את "רגלי זהב"...בחורה
מקסימה..."
" 'רגלי זהב'? מה, היא בועטת ממש טוב?"
" היי, אחי, אם זה מה שאתה אוהב."
" יום חמישי...חרא, בדיוק מגיע משלוח שנהב מניו - קמלוט ואני
משובץ במשמרת."
" אין לך מושג מה אתה מפסיד."
" לא, זה יהיה משלוח מיוחד."
6.
" אתה חושב שהפטרול חתך הביתה?"
רוקו נראה מוטרד. שני השומרים שהיו אמורים לסרוק את גג בית
אחוזת מילקדד, לא היו. הגג היה ריק ומזמין. רוקו הסתובב ונשען
בגבו על הארובה הקצרה. ג'ייסון התיישב לצידו, הבל פיו מתאבך
ונעלם במהירות.
" סבבי השמירות כבר השתנו פעמיים בשלושה שבועות שאנחנו כאן."
" נכון, אבל הפטרול נעלם דווקא ביום הזה, שהחבר המפוקפק שלך
הזכיר, בטעות?"
" ג'ייסון, תמיד אפשר להתקפל..."
קולה של אלמינה נשמע מהחושך העבה מטרים ספורים מאחוריהם: "
אנחנו לא מדברים על כיבוש מבצר גדודי על קצה צוק, אלא על חדירה
פשוטה לבית מאובטח בחובבנות. סביר להניח השומרים מוטלים
שיכורים במרתף. אנחנו מוכנים, ההורים לא בבית ועוד מעט יגמר
לנו הכסף לשלם ב'גריפון'. אין זמן יותר טוב מעכשיו."
ג'ייסון הביט בפתח ואז בחבריו וסינן: " בואו נעשה את זה."
הם התקדמו שפופים אל הפתח היורד אל הבית. ג'ייסון הרים את
השבכה
ואבנאור הביט מטה. מדרגות לולייניות התעקלו בחשיכה.
" לפחות עד העיקול המדרגות נקיות. אתה רוצה לפיד?"
רוקו נענע בראשו. " האור יחשוף אותי. אני אסתמך על חוש
המישוש."
הוא החל לרדת במדרגות, עקב בצד אגודל ורצועת האור המועט ירדה
כמו מסך ככל שהתקדם מטה. רוקו נעצר, נשם באיטיות והניח לגופו
להתרגל לחשיכה המוחלטת. הקיר נעשה מחוספס יותר כנגד ידיו
והמדרגות מסותתות יותר מבעד מגפיו. קולות נשמעו מהקומה
התחתונה, לא ברורים ורחוקים. הוא החל להתקדם שוב, מודד את
המרווח בין מדרגה למדרגה ברגליו, מחפש גבשושיות בקיר. רגלו
נגעה במשהו שלא היה אבן. הוא קפא וכלא את נשימתו.דבר לא קרה.
רוקו התכופף, איבד שיווי משקל והתיישב על המדרגה. הוא שלח
פגיון לפנים, חותך את האוויר בעדינות איטית. הוא דקר בד. רוקו
החזיר את הפגיון לנדן ורכן קדימה. אדם היה שרוע על המדרגות.
רוקו חיפש את פניו של הגוף וחש דם חם וטרי מרטיב את ידיו. הוא
קם באיטיות והחל לעלות חזרה, מדרגה מדרגה.
רוקו הציץ בפני חבריו המתוחים בשאלה.
" אחד השומרים מוטל על המדרגות."
"זאת מלכודת. באו נחזור ביום אחר." אבנאור נשמע קודר ונחוש.
" מלכודת?" לחש רוקו " אם זו מלכודת, למה השומר של הבית מוטל
על המדרגות ולא אני? וחוץ מזה גם אם זו מלכודת, אם נעזוב עכשיו
הם תמיד יהיו מוכנים לקראתנו."
" אולי הם יעזבו למקום מחבוא." דמותה של אלמינה התגשמה
מהצללים.
ג'ייסון שלף את חרבו בשריקת מתכת דקה.
" לא נראה לי שיש לנו הרבה ברירות. הגיע הזמן להסתער."
אבנאור הדליק לפיד והם החלו לדלג במדרגות מטה, הגנב ראשון,
אחריו האביר, אלמינה והגמד במאסף.
החבורה דילגה מעל גוויתו השותתת של השומר. הקולות נעשו רמים
יותר ויותר. רוקו הופתע להבין שעבר בחשכה הרבה פחות מדרגות ממה
שחשב. הם נכנסו למסדרון ארוך, חולפים על פני שורות פורטרטים
ואגרטלים רחבי שפה. קללות גרוניות נשמעו וצווחות תחנונים.
רוקו הסתובב " זאת הדלת. רביעית מימין."
הם בעטו את הדלת פנימה. החדר היה שבור ומרוסק- צעצועים הרוסים
היו פזורים על הרצפה, העריסה מעוקמת והחלונות הגדולים פרוצים
לרווחה. הילדה, בכותונת לילה צחורה, הייתה אחוזה בזרועותיו של
אורק עצום ומזוין, מוקף בעוד חמישה לוחמים ירוקי עור בדרגות
חימוש שונות. ארל מילקדד, מילקי הגדול, גלימותיו הלבנות
מרובבות בכתמי פרה שחורים וכתמי דם ופיח, התחנן באורקית
מבולבלת אל השודד האוחז בעוללה. אישה, כנראה האם היה מוטלת
מעולפת. שני שומרים מפוחדים עמדו בפינה, רועדים.
האורק נבח ברשעות, הצמיד פגיון אל צוואר הבת והחל נסוג אל
החלון.
אבנאור התעשת ראשון ושלף את פטיש המלחמה.
" לא!" ג'ייסון ממש חסם בגופו את הגמד. הוא פנה אל האורק
באורקית טקסית:
" הניצחון כולו שלך, הו לוחם אדיר. אין לנו ברירה אלא לפדות את
הילדה בזהב."
האורק חייך חיוך ניבי, נבון: "ניצחון? אנחנו נראה בקשר לזה."
הענק הירוק הטיל משהו אבקתי לעברם והחדר נמלא עשן מחניק
ומסריח. האביר ניסה לפרוץ קדימה והתקפל בבחילה על הרצפה, מחרחר
ומשתעל. הערפל הצורב התפוגג באיטיות מייסרת. כשיכלו לנשום, פנה
מילקי הגדול, האם המתייפחת בזרועותיו, אל הפאלאדין: " אינני
יודע מי אתה ואיזה אל רחום שלח אותך לעזרתי, אבל אתה חייב
להציל את הילדה! מי יודע איזה זוועות הם יעוללו לה?! הם
מקריבים ילדים, הם מקריבים את הטוב כדי לזמן את הרוע!"
ג'ייסון, פניו קורנים מזעם קדוש פנה להשיב, אבל הגנב השיג
אותו:
" איך בדיוק נציל את התינוקת? אתה יודע מי החוטפים או לאן הם
ברחו?"
" למזלי, או לרוע מזלי אני מכיר את פני המפלצת מתוקף תפקידי
במועצת העיר. הרוצח שאחז בילדתי הוא גורום שן-שבורה - ראש
ומנהיג לשבט השן השבורה של האורקים הצפוניים. המפלצת הזו שמה
לה למטרה למוטט את כלכלת ליונקרסט ע"י פשיטות בלתי פוסקות על
נתיבי הסחר ורובעי המסחר. ועתה, מסתבר, הוא אינו בוחל בחטיפת
בתו של חבר מועצת העיר. איש אינו בטוח בעיר הזאת."
" למה שיחטוף את בתך, אדוני?"
" אלוהים, אינני יודע...כופר?"
" אתה אינך אדם עשיר."
האביר הביט מזועזע בחקירה הצולבת שהעביר רוקו את הפוליטיקאי.
הוא היסה את הגנב.
" אדוני, נעשה את הכל כדי להשיב את ביתך מידי החוטף הנבזה. אבל
אנחנו נצטרך מידע וסוסים...מהר."
" תודה, תודה לך..."
7.
ארבעת הגיבורים רתמו את סוסיהם באורוות אחוזת "הגירה השמימית".
רוח קרה נשבה מהים ומעליהם, בקומות המגורים נשמע בכי היסטרי
והסברים מבולבלים.
" אתה לא חושב שהכל קורה מהר מדי?" רוקו לא יכול היה להתאפק.
" יש פעמים בחיים שהאל פשוט זורק אותך למערבולת" האביר היה
טרוד ברכיסת מתלה על גב סוסו.
" אבל הכל מתואם מדי...ביום שאנחנו באים לחטוף את הילדה,
כנופיית אורקים חוטפת אותה, בדיוק כמו שתכננו..."
" להזכירך, הסתמכנו על המודיע שלך."
" נכון, ואולי הוא גילה את הכל למטורף עם הגלימות ו..."
" שהחליט לתת את הילדה שלו לאורק הרוצח?!"
" הכל מתחבר טוב מדי!"
" העובדות לא בלתי אפשריות! ילדי אצילים נחטפים מדי יום בממלכה
הזאת! אני בטוח כי ישנה יד מכוונת בכל זה, מישהו, אולי משהו
נשגב מבינתנו, רוצה שנציל את הילדה!"
" או להפיל אותנו בפח."
ג'ייסון פסק מעיסוקו ולקח נשימה עמוקה:" אז מה אתה מציע? שנניח
לחיות האלה להעלות את התינוקת התמימה הזאת כקורבן לאלוהים צמא
- הדם שלהם? אתה מוכן לסכן את חיי הילדה בגלל הספקות הפחדניים
שלך?"
" אני פשוט אומר, שאולי אנחנו צריכים לעצור ולחשוב..."
" ולהניח שגורום יעשה הפסקה בטקסי ההתעללות שלו למעננו?"
" אבל צריך לחשוב על זה בהגיון?"
" הגיון? על איזה הגיון אתה מדבר? מאיפה ההגיון הזה צץ פתאום?
אולי
מתחתית השיקוי שלך?"
הגמד והאלפית שניסו בכל מאודם להתנהג כאילו כלום לא קורה,
הפסיקו להתעסק עם הרתמות ובהו בחבריהם.
" ג'ייסון..."
" אתה חושב שלא ידעתי שאתה מכור ומסומם כשהצעתי לך להצטרף? שלא
ידעתי שאתה 'חלוד', ועוד איך ידעתי, רוקו, ודווקא בגלל זה
רציתי שתבוא איתי, כדי שאוכל לגמול אותך, כדי לגאול אותך, כדי
להחליף את הסם באדרנלין של ההרפתקה, בתחושת הצדק...אבל ברור לי
שנכשלתי, כי תמיד ברגעים החשובים פנית לברוח, להתקפל, לוותר.
אינספור פעמים הבלגתי, אבל עכשיו הברירה בידך - להציל את הילדה
או לגלוש לביבים."
רוקו הביט בפאלאדין היפה שפניו היו חתומים עכשיו כמו פני פסל
ומבטו יציב וחודר. בושה ועלבון התערבבו עם תחושת כישלון ועלו
כמו גלי בחילה בבטנו, בריאותיו, בגרונו וכבר כשלא ידע לאן
להוביל את כאבו והוא חשב לפרוץ את דלתות האורווה ולרוץ אל
החושך, הוא רק ידע שהוא רוצה שג'ייסון יסלח לו ויקבל אותו
ויחבק אותו והר הגעש שבו החל לשכוך ולהפוך לנהר צלול של הבנה
ברורה, של קבלה, של שליחות.
הוא פלט אנחה כבדה.
" אני אתך, ג'ייסון". האביר שתק עוד רגע ואז פנה אל סוסו.
" יש לנו עוד הרבה עבודה הלילה."
" איך אתה מרגיש?"
רוקו הביט באלמינה, שבאה והתיישבה לידו, נשענת על סלע שחור
וגדול. החבורה חנתה בנקיק צר, בגבעות השחורות שממזרח לעיר. את
הסוסים זנחו מזמן ועתה נעו ממערה למערה, בחיפוש אחר גורום. הם
נעו בלילה, נזהרים מלהיתקל באורקים. כשנתקלו בהם הקרבות היו
קצרים ומרים. בימים האחרונים ההיתקלויות הלכו רבו ורוקו הבין
שהאורקים עלו עליהם ומנסים למשוך אותם. לאן לא ידע. הוא לא אמר
דבר על כך לג'ייסון שהיה עסוק בניווט או בהרג ולא שעה לאיש
מחבריו.
" אני לא יודע."
" אתה לא יודע?"
" מפוחד, מתוסכל, שמח."
" נשמע לי מבולבל."
" שכחתי גם מבולבל. אני מפחד כי אני יודע שזאת מלכודת. אני שמח
כי...כי אני אתכם, נלחם ולא שודד איזה קבצן בשביל עוד מנה."
אלמינה חייכה אליו והאירה את הנקיק הנחבא.
" גם אני שמחה בכם." לפתע החיוך כבה. "גם אני חושבת שמישהו
משחק בנו."
" אז למה את לא אומרת לו? לך הוא יקשיב."
" למה? כי אנחנו שוכבים? הוא עסוק עכשיו במסע הצלב שלו ושום
דבר לא ימנע ממנו להציל את הילדה, גם במחיר מותה."
רוקו חייך חיוך עצוב. " למה את הולכת אחריו?"
" כי אני אוהבת אותו. כמוך."
" יש לו את היכולת הזאת...ללכוד אותך...לשאוב אותך אליו. הוא
גורם לך להרגיש שאתה תכף תעשה אדם טוב יותר, מאושר יותר."
רוח שורקנית חלפה בנקיק.
" אני יכולה להבין את הצורך שלך בשיקוי. לא תמיד יש לי את
הכוחות להתמודד עם דברים." היא הביטה בפאלאדין הישן " כשהייתי
צעירה יותר, כחלק מההכשרה שלי בתורת האשליות גם אני...
התנסיתי. יש משהו משחרר בלא להיות אתה, אפילו רק לכמה רגעים.
" למה שאת לא תרצי להיות את?"
" לא להיות אתה...אולי זה לא ניסוח מדוייק, אבל אתה יודע, לפרק
זמן מוגבל להסיר את הדאגות והפחדים והפרטים הקטנים והמתישים,
כמו...כמו להסיר שריון כבד. כל אחד רוצה הפסקה לפעמים. ואם
ההקלה הזאת כל כך זמינה, זה ממכר, אני משערת."
" אני...אני שמח שאמרת את זה. ג'ייסון מתייחס לכל העניין בכל
כך הרבה כעס."
" ג'ייסון לא מחפש הקלה, הוא מחפש שליטה, לכן ה'בריחה' שלך כל
כך מרגיזה אותו. הוא לא מסוגל לאבד שליטה ולחזור לעצמו. ביום
שג'ייסון יאבד את קור רוחו, כולנו נאבד איתו."
" אני בטוח שג'ייסון לא יתפרק, כוח הרצון שלו הוא על-אנושי."
" אני מקווה. ואני מקווה שאני לא אתחיל להשתגע. הסלעים השחורים
האלה מוציאים אותי מדעתי."
" המם...את נראת לי יציבה לפחות כמו האבן הזאת." הוא טפח על
המצוק הכהה.
היא חייכה אליו ואמרה:
" לא סתם בחרתי לקסום אשליות. לילה טוב"
והיא קמה והלכה.
קיומם הצטמצם לשינה רדופה והרג. רוקו איבד את חוש הזמן וחיכה
רק לרגע שבו יוכל צנוח תחתיו ולהירדם. הוא ואלמינה ניהלו עוד
כמה שיחות חטופות ורוקו החל לפתח ערגה כמעט גופנית לרגעים
הבודדים שיכול היה להיות ביחידות איתה. התשישות השכיחה ממנו את
כל הסיבות והתירוצים והעובדות היבשות. כשהתעורר, היה עובר זמן
עד שהיה נזכר מדוע הוא מתחבא בנקיק ושריונו מגואל בדם ועם כל
יקיצה, נדמה שפחות ופחות היה אכפת לו.
הוא שכב עם ג'ייסון על שפת מצוק והביט אל פתח מערה גדול שנפער
בגב ההר מולו. חבורות אורקים, מדורות בוערות ופטרולים חמושים
ניקדו את הרחבה המשתפלת לפני המאורה.
" נראה לי שמצאנו את גורום."
ג'ייסון הנהן: " נמצא כניסה אחורית אל ההיכלים שלו. חייבת
להיות לפחות אחת כזו, כדי שהוא יוכל לסגת בביטחה במקרה שהצבא
יצא בעקבותיו. נחדור פנימה בצורה הכי חרישית שאנחנו מסוגלים
אליה. אני משער שיש למטה רשת של מערות. נקווה שהילדה מוחזקת
בחדר נפרד. נחטוף אותה, נצא חזרה מהדלת האחורית ונחזור
לליונקרסט. עכשיו בוא נבצע איגוף מערבה לפני שאחד הפטרולים
יעלה לפה."
רוקו קילל את הרגע שבו הציע לחדור למאורה דרך המחילה. הזחילה
האיטית והמייסרת בחושך, כשדברים לא מזוהים זוחלים להם בין
רגליו וידיו, ערערה את עצביו. והוא עוד היה גנב. לבסוף המחילה
הסתיימה בפתח צר, מוסתר ע"י זקיפי - אבן מחודדים. רוקו הביט
באולם סביבו. זה היה ללא ספק אולמו של גורום שן-שבורה. מואר
בלפידים מדיפי עשן שחור, האולם היה מלא צללים מקפצים, רוחשים
ומהבהבים. הוא גם היה מלא באורקים חמושים מכף רגל ועד ראש. הם
הקיפו מזבח מזוויע - עשוי ערב רב של עצמות אדם וחיה, קרניים
וגולגלות, מרובב בדם שחור וירוק. במרכז האולם עמד גורום, אוחז
בידיו גובלין צעיר ומת. הוא הניף אותו והקהל הריע. הוא צעק
משהו באורקית, רוקו היה נרגש מכדי להבין ושיפד את הגופה על
המזבח. האורקים צרחו באקסטזה והניפו את חרבותיהם הגסות. גורום
הניף אליהם את כפות ידיו המגואלות בדם.
רוקו לעלע ביאוש. הוא קיווה כי יצליחו למצוא את הילדה מבלי
להתמודד עם שבט אורקים שלם, אבל הוא לא זיהה הסתעפויות מן
המנהרה ולא נראה כי יש מערות אחרות המחוברות אל היכלו של
גורום. הם יצטרכו להסתמך על גורם ההפתעה.
ג'ייסון שלף את חרבו וסימן לאלמינה. היא נעמדה מאחורי זקיף
ולחששה. כדור אש התגשם וחרך את האוויר ופגע בירכתי האולם.
האוויר נמלא בקקפוניה אורקית, בריח בשר חרוך והצללים החלו
לרקוד בטירוף, נעים הלוך ושוב. ג'ייסון ואבנאור פילסו את דרכם
באבחות חרב ופטיש ורוקו נע במהירות שקטה, תר בעיניו אחרי ילדה
אנושית. אלמינה החלה ללחשש שוב, היא הניפה את ידיה ו...דבר לא
קרה. ג'ייסון הביט בה ביאוש. היא החזירה לו מבט לא ממוקד
וניסתה שוב. כלום. האורקים, זועמים ובטוחים בנצחונם החלו
סוגרים עליהם. רוקו וויתר על הנסיון למצוא את הילדה שלא נראתה
בשום מקום. הוא שלף את חרבו הקצרה ונאבק להגיע אל חבריו. הכל
התערפל סביבו והצללים רקדו ורקדו וההרג ששילח הפך לאוטומטי
והוא רק דחף ודחף אל שלושת בני האנוש שנלחצו אל הקיר וריח חמוץ
של טבח קרוב כבר עמד באוויר והנה הכל עומד להיגמר והעיקר לא
למות לבד עכשיו...ובמקום למות, הכאוס שכך והוא ראה מרחוק איך
הוא וחבריו מובלים בידיים גסות וסופגים בעיטות ומכות כמו גשם
אורקי כבד וגורום מחייך אליהם חיוך מלא ניבים ומוביל אותם
החוצה מהאולם וכל הקהל הנכבד הזה עולה בצוק ובקצה הצוק, מילקי
הגדול מצפה להם.
" מרשים, באמת מרשים" ארל מילקדד חייך אליהם בסלחנות מעל
למזבחו - פלטפורמת אבן שטוחה, מכוסה ברונות זוהרות בכחול.
רעמים נהמו מעל לצוק השחור וברקים הבזיקו. גשם החל לשטוף מטה
בזעם. כמה מתאים. הילדה הייתה אחוזה בזרועותיו ושיחקה
בגלימותיו הלבנות שחורות. מאמיניו ואימה של הילדה הקיפו אותו
בחצי גורן ואחזו ידיים.
" לא הערכתי אתכם נכונה. הגנתי על מאורתו של ידידי נגד קסמים
פשוטים, אבל כדור אש? באמת מרשים."
ג'ייסון, אחוז בידי שלושה אורקים ענקיים, מותש ופצוע צרח
אליו:
" בוגד!"
" בוגד? במי בגדתי, באלוהי? ג'ייסון לב-זכוכית, אתה בסך הכל
כלי משחק, פשוט וחסר ערך. קשה לקבל את זה, נכון? מאחורי כל
האידיאולוגיה וחיים שהוקדשו להשלטת צדק ושוויון ועוד מילים
גבוהות אתה בסך הכל שליח במאבק בין שתי כנסיות... אני מרחם
עליך. בעצם לא. למה? כי אתה כול כך עיוור. כי בגאוותנות
הצדקנית שלך הקרבת לא רק את הילדה אלא גם את עצמך. ואת חבריך.
איך התעלמת מכל הסימנים? לא האמנתי שיהיה כל כך לשחק בך."
" אבל למה?" ג'ייסון בכה, כמו ילד קטן.
" למה? זה באמת משנה? האם זה באמת משנה, לך ולחבריך אני
מתכוון, שאנחנו מאמינים שרק על ידי הקרבת משהו טוב וטהור נוכל
לקרב את הגאולה, לשחרר את העולם המיוסר הזה, להתחיל מחדש, טוב
יותר ונקי יותר? נדמה לי שלא. היו יכולות להיות אלף סיבות כדי
לגרור אותך לכאן, אבל הן לא חשובות מכיוון שהתוצאה הסופית היא
שכולנו נמות בתוך דקות ספורות ואז שום דבר לא ישנה - כל
העקרונות, הסיבות, ההגיון שחישל את האמונה שלך ימחקו ואיש לא
יזכור אותך ואת מעלליך הצדקניים. לא יהיה שום צורך. זה לא
מצחיק אותך? כל המאבק זה, כל ההקרבה, כל חייך, למען משהו שאתה
לא יכול לראות או לטעום או למשש ובדקה האחרונה של חייך, אתה
מתפלא למה הדבר הערטילאי הזה הכזיב אותך - מפני שהוא מעולם לא
היה קיים, הכל היה רק תירוץ אחד גדול כדי להתפלל, כדי להרוג,
כדי לא לתת לכאוס להרוס לך את המוח והוא יכול, תאמין לי, אני
הייתי חסר אמונה רוב חיי והכאוס אכל בנשמתי כמו טפיל. אבל היום
האמונה שלי תעמוד למבחן ואתה - ובכן, כמו שאמרתי זה לא באמת
משנה מה יקרה לך, מכיוון שלא יהיה איש שיספר את סיפורך, שיצדיק
את כל מה שעשית. אתה יודע, בהתחלה הסתפקתי בילדה, אבל אז נודע
לי עליך - וחשבתי לעצמי, למה לא? מה יותר טהור וטוב מארבעה
גיבורים המסכנים את חייהם כדי להציל ילדה שהם אינם מכירים?
עשית לי שירות גדול ועשית אותו בחינם." הוא ציחקק.
" אתה מטורף!"
" אולי, אבל אני עומד להשלים את חובתי ואתה לא. אתה עומד למות
בידיעה שנכשלת ושנבגדת ובגדת בחבריך. לילה טוב."
ואז הוא הניף את התינוקת באוויר והחל לשורר ולזמרר בקול גבוה
ומתפתל והרעמים רעמו והברקים הכסיפו את התהום הגועשת מעליהם
וקולו עלה לשיא בצרחה דקה, לא אנושית, קרה ומדויקת כמו פגיון.
משהו, לא גשם, נפל מהשמיים.
משהו כבד וגדול. משהו פרוותי. משהו שחור-לבן. משהו פרתי. והפרה
נפלה על מילקי הגדול והרגה אותו בגעייה. פרה פרה הן החלו לצנוח
מן השמיים האפלים כמו גשם מזוויע, בהתחלה בטפטוף קל ואז כמעיין
מתגבר במבול רצחני וגועה ולמחוץ ללא הבחנה, אורקים ומאמינים.
כולם ניסו לחזור לתוך ההר ומחצו אחד את השני ומעדו מעל גופות
אדם ופרה וגעיות נתערבבו עם צרחות מוות ופחד ואי הבנה ואנשים
כבר התחילו לקפוץ מהצוק מרוב פאניקה וג'ייסון השתחרר משוביו
ורץ לנסות להציל את הילדה והוא מנסה להפוך את הפרה הגוססת והוא
לא מצליח והפרה בוכה והוא בוכה, כי הנה עוד ילדה שהוא לא
מצליח...ואז הכל ניגמר כי גם עליו נופלת פרה והורגת אותו
ואבנאור רץ עליו וצורח " אהובי...אהוב שלי" ואז הוא נעלם מהעין
בגלל כל הפרות הנערמות והולכי-על-שתיים שרצים אחוזי אמוק בגלל
סוף העולם ורוקו תופס את אלמינה,היא חיוורת וצפודה, ממש חוטף
אותה ורץ אל ההר ודוקר את דרכו לשם, פשוט רוצח ללא הבחנה ודורך
על אורקים ופרות ובני אדם לובשי גלימות ונעלם לתוך ההר.
מוזר איך שאירועים כאלו, על סף הלא יאומן, כאלו שבוחנים היטב
את ההגנות של השפיות שלך, מקרבים בין אנשים. אורקים ובני אדם
מתגודדים בתוך המערה, פצועים, מבולבלים ושקטים. מאות שנים של
איבה ורצח נמחקות. רוקו מחבק את אלמינה שאינה בוכה או צורחת,
היא פשוט מביטה קדימה וכנראה רחוק רחוק. השעות עוברות. רוקו
מסתכל סביב - אף אחד לא זז. הוא אוזר אומץ וניגש אל פי המערה.
כמו שחשב - סוף העולם לא הגיע והממטר היה כנראה מקומי. רוקו
יוצא החוצה.
הוא משוטט בין הגופות. הוא אדיש לגבבת הבשר, לקולות הנחלשים,
לקומפוזיציה האקראית של המוות, אבל אז הוא נזכר והחיפוש שלו
נעשה קדחתני יותר ויותר. הוא מזהה אותם לבסוף - שלישייה
מוזרה:
אבנאור מחבק את ג'ייסון, שניהם גושים קמאיים, לא אנושיים. הוא
מזיז אותם ברכות והילדה ניגלת לו, כמעט שלמה ונושמת. הוא מגלגל
את חבריו אל האגם מתחת - עדיפה הדגה על פני עוף השמיים. הוא
חופן את הילדה המועלפת בזרועות וצועד שוב אל ההר, הפעם
כבן-אנוש.
הוא אוחז בזרועה של אלמינה ואומר: " בואי, הולכים הבייתה."
8.
בחדר ( חדרון? גומחה?) טחוב ומלוכלך ב"ציקלופ הגוסס" שוכבים
רוקו ואלמינה על מזרן פרוע - אניצים. הם מחייכים זה אל זה חיוך
עצוב, חיוך שכבר עבר הרבה. אין צורך לדבר. הם משיקים זה אל זה
בקבוקי שיקוי עמומים בידיים רועדות ולוגמים לגימה ארוכה
ונשכבים פרקדן בינות שאריות ארוחה ובקבוקים מתגוללים ועקבות
בוץ ומתרוממים הלאה וגבוה, רחוק רחוק מעל העיר הזאת. |
