על הגג הכי גבוה בשכונה נורא קר. במיוחד בסתיו קר שם ויש רוחות
קלות ושלכת שמכסה את הגג. אני אוהב את הסתיו, במיוחד על אותו
גג, אפשר לראות משם את הכל, העננים האפורים שמכסים את השמש
הגוססת, השמיים האדומים והרחוקים, עלי השלכת הצובעים את הרצפה
בחום-כתום וכמובן את צמרות העצים הריקות מעליהן. באמצע הגג יש
עץ שפורח מתחילת האביב עד תחילת הסתיו, בתחילת הסתיו מתחילה
הרוח בעבודה לנקות אותו כמו את כל העצים, ואכן לרוב היא מצליחה
כמעט. לעץ העירום תמיד נשאר עלה אחד שמצליח לשרוד את הגשמים
והרוחות ואת הקור והבדידות, לעלה הזה קראתי שרגא - שרגא העלה.

ישבתי על הגג באחד מימי הסתיו הקרים, מהרהר לעצמי אם לקפוץ או
לא. הרבה תמונות עוברות בראש שאתה חושב על פתרונות פרקטיים
לחיים ריקני השמחה והאושר, החיים מלאי הכאב והבדידות שלך, של
כולם, של שרגא. חבל למות בסתיו, מה יקרה אם בהלוויה ירד גשם,
מי יבוא? הבאסה בחיים האלה שאת ה-15 דקות של תהילה שלך אתה לא
מקבל בחיים אלא בתוך קבר. תמיד נראה שאחרי שמישהו מת יותר
אוהבים אותו אבל גם זה נעלם עם הזמן, עם השנים, עם הסתיו, עם
שרגא.

אז ישבתי לבד, ישבתי גבוה, שכבתי הפוך, עמדתי נוח, נשענתי
לאחור, לקדימה לא כדאי שאשען, עצמתי עיניים, נרדמתי, ישבתי
לבד. האמת היא שלא הייתי לבד שרגא היה איתי והעץ והחתול של
השכנים שסירב לחזור הביתה גם אחרי שלא התייחסתי אליו בחיבה
מוגזמת או איזו שהיא חיבה מוחצנת בכלל. מתחיל להחשיך, אולי כדי
שאלך, או שפשוט ארדם.

האופק נצבע באדום, בסתיו הוא הכי יפה, האופק, האופק באדום,
רחוק מתמיד, רחוק כרגיל. לקחתי את המחברת והתחלתי לכתוב,
חירבשתי ליגלוג ציני מדאיג על העולם השחור או כרגע האדום הזה,
החוד של העיפרון האדום נשבר. אולי זה מהציניות, אולי מהקור,
אולי סתם כי כתבתי חזק. הוא נפל. טוב הוא לא נפל באמת. הוא קצת
נפל, קצת נזרק. הוא קצת מאוד נפל, קצת הרבה נזרק. טוב נו,
קיבנימט, זרקתי אותו. לקח לו 4 שניות להגיע למטה, אולי 4 יותר
מדי.

"אימא, אני פוחד ממזרקים, תחזיקי לי את היד", דור לא הסכים
להחזיר לי את הגולות, תומר שוב הרביץ לי, "אני לא הומו- מה אתם
לא מבינים", גלעד שוב חוטף מכות מאבא, אולי אני באמת הומו,
"תחזיר לי את הכדור", "את יודעת מה את וכל הבית-ספר הזה על
הזין שלי", לא נראה לי שאני הומו, גלעד שוב נכשל- הוא יקבל קצת
אבא היום בערב, "תומר, לא אני קראתי לך שמן", שוב נפלתי
במדרגות, "או.קי, דור אני אומר אותך לאבא שלי", נמאס לי, אני
לא הומו, "גלעד תלמד להתנהג ואז תוכל לצאת היום", גלגל לי עוד
אחד, "גלגל לי כמה שיהיה לי איתי", אני לא מכור ולא הומו,
"אימא, הקאתי כי לא הרגשתי טוב", אני שונא את דור ואת תומר,
אני שונא את כולם, "את הכל בראש אחד", אני לא הומו, "להזריק זה
לא כואב", אני קצת עייף, אני שוב לא ילך לבית-ספר, "לא, אני לא
רוצה שתמצצי לי ת'זין", "נו, איפה החומר", אני לא הומו, אני גם
לא מכור, "אימא, יש לך כסף", רק קצת הומו?

אני הומו.

"אל תחזור לכאן לעולם, אתה כבר לא הבן שלי, תמיד ידעתי שאתה
כישלון"
   כישלון, כישלון, כישלון, כישלון, כישלון, כישלון, כישלון,
כישלון ,כישלון

שרגא עדיין מחזיק מעמד, הוא קצת לבד השרגא הזה, קצת מעט, קצת
בכלל.
עדיין קר פה על הגג והתאבדותה של השמש שוב לא הועילה הרבה
למצב, השמיים למעלה כבר מחשיכים. אני חושב שאני אשאר עוד קצת
עם שרגא אולי אני אקפוץ בסוף ואולי לא.

אולי הם צדקו, אולי הם טעו
אני עוד אני אבל הם לא ראו
ושוב אני ארדם על הגג לבד
כמו שרגא גם אני, אין לי אף אחד.  

"אבא לא התכוונתי", אין לי מה להגיד לך, שוב אכזבת אותי, את
אימא שלך, את שם המשפחה הזו, מתי תתחיל להיות נורמלי???
"אבא, ככה אני ואין לך מה לעשות עם זה", תפסיק לצעוק ולהשתולל,
אימא שלך כבר בוכה, אתה כישלון ותמיד תשאר כישלון.
"אבא, לא" אל תחזור לכאן לעולם, אתה כבר לא הבן שלי, תמיד
ידעתי שאתה כישלון", כישלון, כישלון, כישלון, כישלון

"לאאאאאאאאאאאאאאאא", איפה אני?, אני על הגג?
כנראה נרדמתי שוב.

אני לא מבין את שרגא, אולי זה מטומטם שזה הדבר היחידי שיש לי
בראש, אבל עדיין. איך הוא יכול להישאר פה בקור הזה, לבד, כל
חבריו הלכו, נראה שהרוח בכל הזדמנות מנסה להעיף אותו לקרקע
והוא בשלו, בשלו על העץ, בשלו לבד אולי, בשלו לבד אולי לנצח.

אולי פשוט יותר לקפוץ, לא? בשביל מה להישאר, למה לדמיין את
העולם ורוד כאשר הוא שחור וכל כך כואב. המחוג הגדול מתקרב
למחוג הקטן, הם שניהם מצביעים למעלה, כאילו מסמנים על מעבר
חדש, השניה חולפת והיום הוא יום חדש, וכרגיל, אותו כרגיל
המדאיג, כרגיל היום הוא בדיוק כמו אתמול ובדיוק כמו שלשום,
ואני על הגג, ותומר ודור בבית, ודנה בטח מזדיינת עם החבר החדש,
אבל היום הוא בדיוק כמו אתמול ובדיוק כמו שלשום, ואני על הגג
ושרגא, שרגא כרגיל על העץ.

הדלקתי סיגריה, סיגרית קסמים, אני רק אירגע קצת ואולי אחזור
לישון, הלילה בטח יהיה חם יותר עם אני אישן. אימא אמרה לי
שסמים זה לא בריא, אבל גם להעיף את הבן שלך מהבית זה לא בריא,
אני מניח שאם היא הייתה יודעת שאבא מזיין את השכנה מלמעלה אולי
היא הייתה מעיפה אותו ומשאירה אותי, או שהיא פשוט הייתה מצטרפת
אליהם.
אני שונא אותו, את השמן הזה, אני שונא אותו ואת כולם, מה לא
ניסתי לעשות בשבילו, מה לא...

שרגא עדיין על העץ
אני עוד על הגג מתרוצץ
כותב שירים בחרוזים
אולי הלילה אני אהיה בגן השושנים.

שמעתי פעם על גן כזה מיוחד. הגן הזה נמצא בשמיים רחוק רחוק,
האפס הזה שיושב למעלה, לא מתאים לו שאנשים יתאבדו, אבל מה הוא
יעשה, הוא משחק לעצמו בביצים כל היום, אין לו פיתרון ובכל מקרה
הוא הכין גן לכל המתאבדים. לגן הזה מגיע כל פעם מתאבד אחר ושם
הוא הופך לשושן. מר כל יכול חשב שהגן יישאר נבול וריק, ויהפוך
להיות המקום הכי ריק בעדן, אבל הוא טעה. הגן הפך להיות המקום
הכי פורח שם למעלה, בכל יום נוסף עוד שושן ועוד ורוד עד שהגן
החל להתפרש מחוץ לגבולותיו, הוא גדל וגדל וגדל וגדל עד שמר כל
יכול החליט לשלוח את הגן לגיהנום. ואכן כך אומרים שמתחת לאדמה
במקום הכי שחור ומפחיד פורח לו גן יפיפה של שושנים, גן
השושנים.

כשהייתי בן ארבע אימא הייתה קוראת לי השושן שלה, אני הייתי הכי
יפה מבין השושנים שהיא גידלה, כך תמיד אמרה לי. איך היא כעסה
שהיא גילתה שבמקום כל השושנים שלה גדל לה דשא קסום בחצר.

אז הלכתי, אני לא צריך אותם, אני לא צריך אף אחד, מעכשיו זה רק
אני ושרגא, אני ושרגא לנצח.

קרני האור מבצבצות מבין האופק המזרחי, השמיים השחורים מתחילים
להתבהר, אור השמש שוב חושף את האויר האפור הקר, את צמרות העצים
הריקות, ואת רצפת האדמה הצבועה בחום-כתום. הטיפטוף הקל שהיה
בלילה פסק, והשאיר אחריו טיפות טל מבריקות בכל פינה.

דלת נטרקת, הרוח דוממת, שרגא כבר לא על האילן,
העיפרון האדום נקבר בעלים, עדיין שקט כאן
ומחברת פתוחה נשארה מונחת, עומדת דום
אבל היום כרגיל הוא בדיוק כמו אתמול וכמו שלשום.