טויוטה קורולה כסופה, שנת 99 שועטת במורד הכרמל. הדרך הביתה לא
ממש ברורה אבל היא נוסעת. הכיוון הכללי הוא למטה. קצת כמו
בחיים שלי. את המרחק היא גומעת בלי להסס, מגבירה ומגבירה את
מהירותה. היא מבינה אותי, היא יודעת שאני זקוקה לאדרנלין
שיאושש אותי. וגם קצת מפחדת, אולי כי יודעת שמוות בטוח הוא
מוות מהיר.

את שי פגשתי במקרה. כשראיתי אותו הכל סביבו נעלם. ראיתי רק
אותו. הבחור הקסים אותי בצורה מוחלטת. יצר בי רושם חזק של אדם
טהור, רושם שקשה לתאר במילים. קשרתי את עצמי אליו מיד בהתחלה,
הרבה לפני שיכולתי לדבר על קשר הדדי או קשר בכלל. קשרתי אותו
בקשר רגשי שהיה קשה מאוד להתיר.

לשי היה יום הולדת ביום חמישי האחרון. התקשרתי אליו לאחל לו
מזל-טוב. הוא היה עסוק אז קיצרתי בשיחה וביום שישי אזרתי אומץ
והזמנתי אותו לצאת. ביום ראשון כשהוא הודיע שלא יוכל לאסוף
אותי אז אמרתי לו שאני אבוא. ליבי החסיר פעימה כשנכנסתי לרכב.
חיכיתי לפגישה הזו כבר כמה חודשים. למרות שלא הכרתי את הדרך -
נסעתי. נעזרתי בכל אמצעי, העיקר שאגיע, העיקר שהפגישה לא
תידחה.

הוא נכנס לרכב שלי. כיוון אותי איך להגיע לבית הקפה ההוא. כל
הדרך לא מפסיק לספר לי על יעל, האקסית שלו. ואני לא רוצה לשמוע
עליה. רק רוצה לחבק, לנשק, להרגיש.
כשהגענו לשם הוא כיוון לשולחן נידח. הוא הוציא חפיסת סיגריות
והניח על השולחן. אני מסתכלת אליו במבט מבקש אבל אותו זה לא
מעניין והוא מצית סיגריה ראשונה. מצית ומספר לי סיפורי הוללות
מתקופת התיכון שלו. סיפורים על בית ספר דתי, על אלכוהול ועל
בנות, ובינתיים כבר מצית את הסיגריה השנייה.

לא, כמובן שזה לא הסתיים בזה. היו עוד סיגריות וגם בירה אחת.
לא פירסט-דייט. הוא מתעקש שהיא לא תהיה פגישה כהילכתה. הוא
עושה הכל, הכל כדי שאני לא אתרצה. אבל בעיתות כאלו שהרגש היה
כבר חזק כל-כך אני סירבתי לראות.

הרכב חונה שוב ליד הבית שלו. הוא מביט רגע לתוך עיני. חולפות
לי בראש 5 שנים ארוכות למדי. שנים ריקות, שנים אפורות, ועצם
הישיבה שלו שם לידי, ועצם המבט כמעט ושינו את הכל. לרגע עצמתי
את העיניים. מרגישה באויר את הנשיקה הקרבה, ואז הוא מתיר את
החגורה, זורק "נדבר" לחלל האויר וגולש באלגנטיות לכיוון
המדרכה.


כשדוושת הגז מוצמדת לרצפה, לטויוטה שלי ולי אין אלוהים. אנחנו
ממש מתאחדות לישות אחת. הכל ברור, הכל זורם, כמו גם הדמעות
שלי. ביום ראשון ההוא, באמצע הלילה, כבר לא היה ברור לי אם
יורד גשם או שאלו היו הדמעות שלי. אני זוכרת את הנסיעה מאוד
במעורפל.
כשאני עומדת ראשונה ברמזור זה לא מעודד. במיוחד לא כשהבחור
לידי נועץ מבטים בעיני המזוגגות. בימים רגילים הוא היה נושם את
האבק שהטויוטה שלי משאירה אחריה, אבל לא ביום ההוא. לא ביום
ההוא.