על שולחנו של משורר,
ביום סתיו קריר
מאוים על ידי הרוח,
שתעיף אותו הרחק
והמשורר, באקט של ייאוש
הוא מניח משקולת ניר עבה מעופרת על לוח לבי
הפצוע, הכבד ממילא,
כדי שלא אוכל לפרוש את כנפי ולעוף
מדכא את החופש, את הזרימה הטבעית.
אולי פעם, ביום חורף גשום,
יישכח המשורר מקיומי,
וייתן לי לעוף.
האם כך אזכה לאושר?
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|