כבר שעות שהוא שוכב כך על הכביש, בדיוק בנתיב של כל הגלגלים,
למרבה הפלא אף גלגל לא נגע בו, איש אפילו לא הבחין בו. הוא שכב
שם, מהרגע שנפל ועד שנגוז באוויר העולם. הוא היה מושלם, היפה
ביותר מסוגו, הצבע האדום שלו זרח והאיר את הסביבה, עליו היו
פרושים סביב ליבו בעונג, ליבו היה צהוב כל כך..אולי העובדה
שהוא היה יפה נבעה מכך שבתוך עליו נצר סיפור של חיים שלמים,
אמנם קצרים, אך הם הכילו בחובם יותר מחייהם של הרבה אנשים
אחרים, גם אם היו אלו מבוגרים וקרובים לסוף ימיהם....


היה זה בוקר יום הולדתה הרביעי, בוקר היום בו מתה אמה. אמה
העירה אותה ופתחה את היום בשירה, כמו שרק היא הייתה מסוגלת
לעשות, היא הכינה לה עוגת שוקולד, כמו שהיא אוהבת והביאה לה
מתנה גדולה עטופה בסרט אדום, היא פתחה את החבילה בסקרנות וכמעט
קרעה את הסרט האדום והיפה שקיבלה, בחבילה היה עציץ גדול, הוא
נראה ריק, אך אמה אמרה לה שתדאג לו, שהוא טומן בחובו סוד
גדול.
מאותו יום היא דאגה לו, הוא היה הדבר שאהבה ביותר בחייה, היא
טיפלה בו, והוא היה היחיד אשר ידע את כל סיפור חייה, היא לקחה
אותו לאחר מות אמה כשעברה לגור עם דודיה והמשיכה לטפל בו אף
שם.
הוא היה היחיד אשר שמע על הזמן הקשה אשר עבר עלייה בעת שהותה
בגן, ולאחר מכן בבית הספר.
היא השקיעה בלימודים, לא משום שאהבה אותם, אלא משום שכאשר
קיבלה ציונים גרועים הייתה מקבלת עונש.
חברים לא היו לה, והיא בילתה את חייה בבדידות איומה.
עם הזמן היא ראתה עלה ירקרק מתחיל לבצבץ בתחתית העציץ הוא גדל
עם הזמן לצמח יפהפה, היא אהבה את הגוון הירוק של עליו, את
גודלם וצורתם, הוא היה הדבר היחיד שאהבה מאז מות אמה.
היא הייתה בטוחה שאמה אף נמצאת בתוכו, ובעצם אליה הפנתה את כל
הסיפורים.
היא בכתה לו כאשר חוותה את דודה המבוגר מבצע בה מעשים שלא
ייאמרו על דפים אלה... היא כאבה לידו כאשר דודתה הלקתה אותה
לראשונה, וגם בכל אחת מהפעמים הבאות ששני מקרים אלה חזרו על
עצמם.
היא גדלה, השנים חלפו, דודיה אמללו את ימיה בכאבים מסוג זה
ואחר.
היא תכננה את היום בו תלך משם, היא חיכתה לו, התקווה הזו
החזיקה אותה בחיים.
תמיד היה ניצוץ בעיניה. היא הייתה ילדה מדהימה ביופיה, אך
הרגישה מכוערת, היא הייתה מסכנה, אך חשה ברת מזל על שרוח אימה
נשארה אתה, או לפחות כך חשבה.
בכל שנה, ביום הולדתה, במקום לחגוג עם חבריה [אשר לא היו] היא
ערכה טקס זיכרון לאימה, הדליקה נרות, הקריאה שירים יפים לפרח,
מעולם לא חגגה שוב את יום הולדתה, מעולם לא קיבלה עוד מתנות.
הורד היה המתנה היחידה שקיבלה במהלך חייה הבוגרים.
היא הייתה בובה, היא הייתה כפופה לחוקים וספגה מכות מדודיה, אך
למרות זאת תמיד היה החיוך המתוק בשפתיה, היא לא דיברה הרבה,
למען האמת היא תמיד שתקה, אולי בגלל זה לא היו לה חברים והיא
הייתה לבד, מצד שני יכול להיות שזה רק בגלל שהיא העדיפה את זה
ככה..
יום הולדתה ה-15 קרב הוא ובא, כבר כמה שנים שהיא מתכננת שיום
זה יהיה יום הבריחה הגדולה, היא תכננה הכל, השאלה היחידה
שנשארה תלויה באוויר הייתה מה יהיה עם הפרח, עם אמה, מה גם
שבימים אלה הוא החל לפתח ניצן גדול, היא לא רצתה שזה יפתח
בעודה שוהה בבית זה, היא רצתה שייפתח לסביבה חמה ומרגיעה, ולא
עוינת כל כך.
בא הבוקר המיוחל, היא עוד לא פתרה את השאלה, כל החפצים הדרושים
לה היו מונחים בתיק גב קטן אשר שכב בפינת החדר, אך שאלת הפרח
ניקרה במוחה.
היא קמה בבוקר, פתחה את החלון, והביטה בפרח, בין לילה הוא נפתח
והפך לפרח המדהים ביותר שראתה מעולם, היא הייתה המומה מיופי
ופליאה שהציפו את גופה הקט.
היא התקלחה, התלבשה, כמו בכל בוקר, רק שבבוקר זה תחושה חדשה
אשר לא הכירה הציפה את ליבה.
היא התלבשה בבגדיה היפים, אספה את שערה בקוקו הדוק, הרימה את
התיק על כתפיה, ובלי לחשוב בכלל הלכה וקטפה את הפרח,  רגע לאחר
מכן, כשהבינה מה עשתה, חשה הקלה עצומה, כמו אבן ענקית הוסרה
מעל ליבה באותו רגע ממש.
היא אחזה אותו בחוזקה בידה, יצאה מהחדר, סוגרת את הדלת, נפרדת
בליבה מכל חייה המוכרים, מקווה שלא לשוב ולראותם עוד. היא ירדה
במדרגות, הגיעה לכניסה, הביטה סביב, כל השנאה ששמרה צפונה
בליבה החלה מתפזרת ברחבי החדר.
כאשר יצאה את דלת הכניסה, ידעה בוודאות שלא תשוב לראות את פנים
הבית הזה, מעט עצב טייל בגופה.
היא החלה ללכת לכיוון בית הספר, במקום כלשהו, מקום רגיל בלי
שום דבר אשר יבדילו מהאחרים, היא ירדה מהשביל ונכנסה ליער.
ביער שרר חושך מוחלט,  היא הלכה בו, לאחר שנפלה פעמים רבות
האטה את קצבה, היא חיפשה את הדרך לצאת ממנו, מקווה שתצא במקום
חדש ורחוק מדודיה.
לבסוף ראתה אור מול עיניה, היא הגבירה את קצב הליכתה, אך בכל
זאת היה נדמה שהאור רק הלך והתרחק עם הזמן.
לאחר כמה שעות של מרדף אחר הבלתי אפשרי היא הייתה בחוץ.
לאחר הליכה מועטה בשטח הזר, ובאור בין הערביים אשר שרר מסביב,
היא החלה להבחין בבטנה המקרקרת מרעב .
היא ראתה עיר מולה, מתקרבת בצעדי ענק, אך בו בעת נזכרה שאין
בידה כסף כלל.
לאחר הליכה מעטה בעיר, המחשיכה, ראתה חנות קטנה, עדיין מוארת.
היא קיוותה למצוא בה מעט אוכל, נעצה את הפרח שכל היום אחזה
בידה, בשערה, ונכנסה פנימה.
בחנות ישב גבר מבוגר, היא שאלה אם יוכל לתת לה מעט אוכל,
לראשונה בחייה סמכה על מזלה והוא אכן פעל לטובתה, האדם הנחמד
נתן לה אוכל בחביבות, ושאל לשמה, בלי לחשוב פעמיים היא ענתה
לו, עיניה שקועות באוכל אשר בידיו, "אנה" היא ענתה, "יש לי יום
הולדת היום" הוא הניח מעט אוכל בידיה, ואמר "מזל טוב
ובתיאבון.....אנה".
היא יצאה לרחוב,התרחקה קצת מן החנות, אולי כי רצתה להיות לבד,
התיישבה בפינה שוממה והחלה לאכול.
פתאום מאחת הפינות הופיעו מספר גברברים צעירים, הם התיישבו
מסביבה, נעצו עיניים בגופה, אחד מהם התחיל לגעת בה, מתקרב
למקומות הפרטיים שלה. הם החלו לחקור אותה, הם שאלו אותה לשמה
כשסירבה להשיב להם קיבלה על לחייה סטירה מצלצלת.
היא הפכה מבוהלת, חשש החל מציף את ליבה, הוא החל מטפס על גופה,
בתחילה הוא רק דגדג את קצות האצבעות ברגליים, ולאט לאט טיפס
משם הלאה.
לפתע הרימה את תרמילה, היא לא יכלה להישאר שם יותר, והחלה רצה,
בורחת, הם רדפו אחריה, היא הגיעה לכביש, והחלה לחצותו בריצה,
לא מבחינה במכוניות העוברות ושבות.
הכביש עיכב מעט את רודפיה.
היה לה יתרון, והיא ניצלה אותו. היא מיהרה לפינה חשוכה,
והתיישבה שם מבוהלת, דמעות החלו מלטפות את פנייה וחורצות
חריצים באבק אשר כיסה את פניה, היא העבירה ידה בשערה, משהו היה
חסר, אך היא לא הבינה במה בדיוק מדובר, במה העניין עוסק.
עד שלפתע הבחינה מה חסר לה, הורד!, אמה לא הייתה איתה, היא
מיררה בבכי כבד, יצאה מהמחבוא וניסתה למוצאו, אך נכשלה בכך,
החושך ירד והמכוניות חלפו, רודפיה נעלמו והיא נותרה לבדה...



הוא נפל משערה בעודה רצה,  נפל ברוך על הכביש, המכוניות כולן
עברו מעליו, אך אף לא אחת מהן פגעה בו.. כולן חלפו להן מעליו.
הוא שכב שם כמה ימים, עד שלבסוף החל להצהיב ומת, לבסוף הוא
נמוג באוויר, ומה קרה לאנה? איש אינו יודע, דודיה לא טרחו
אפילו לחפשה...אולי החלה להקים לעצמה חיים מאושרים הרחק מהם,
אולי לא....