אני עוד זוכר את הגדוד שלי. 192 חיילים, צעירים עשויים ללא חת,
כמו שאומרת איזה קלישאה ישנה.
כמובן שלא הכרתי את כולם. אבל הכיתה... ואפילו המחלקה...
בחורים עשר. אחד אחד.
הראשון שנפל מהכיתה היה אודי. לא הכרתי אותו כל כך; בחור גבוה
כזה, רזה ממושקף.
אני זוכר שחלפתי על פני הגופה שלו, שהייתה כה דוממת, בדרך
למוצב מס' 21 - המוצב שלי. אחר כך נפלו גם אריאל, ניר וגדי.
את ניר הכרתי טוב. הוא גם היה קיבוצניק כמוני, בחור נהדר, אחד
שהיו לו כל כך הרבה שאיפות, כאלה שתמיד אהב לדבר עליהן. ואז
המלחמה הגיעה. חבל.
אחרי שהחבר'ה האלה נפלו, אני זוכר את ההודעה שמחלקה 1 ומחלקה 2
נפלו בהגנה על מוצב באשיר. שתי מחלקות שפשוט נמחקו. לא הכרתי
את החברה האלה ממש. כולם היו פרצופים במחנה, אבל ידעתי שמחלקה
1 היו הבחורים של אברמוביץ'. אני זוכר שאמרו לי איך הוא נשבר
כשסיפרו לו שכולם הלכו. את אברמוביץ' הורידו לקו אחורי יותר,
בגלל פציעה מקרב קודם והחליף אותו איזה מ"מ צעיר. לא הייתי
מאמין שהוא ישבר.

מהכיתה שלי נשארנו 8. היה לי מן צורך כזה לשמור על ספירה, מן
רצון לא לשכוח אף אחד, אפילו לא לדקה.
שלומי, שהיה המ"מ שלנו, מחלקה 4, חרט את הראשי תיבות של החבר'ה
שנפלו על הקסדה שלו. מן מצבת זיכרון כזאת. פעם אחת חשבתי שאולי
הוא עושה את זה נגד עין הרע. כדי שהוא לא ייהרג בעצמו. אבל אז
לא חשבתי על זה יותר מדי. ידעתי שאפשר לסמוך עליו והוא תמיד
ידע לעודד את החבר'ה, כשאודי נפל למשל, הוא אמר שעכשיו מתפללים
וזהו. הוא לא היה דתי, וגם אנחנו לא. פשוט התפללנו. זה היה
בבור של קטיושה. הן עשו בורות אדירים באדמה הרטובה. החיזבאללה
לא הפסיקו להפגיז, והסורים נלחמו בנו כל הזמן בפגזי מרגמה
ותת-מקלע מחורבן אחד, שלא הצלחנו להשתלט עליו. וארץ ישראל ממש
מעבר לגדר.

תומר התכופף אליי ולחש לי משהו. תומר היה החבר הכי טוב שלי
בימי הצבא. היינו ביחד כל הזמן, אי אפשר היה להפריד בינינו.
בדיוק נפלה עוד קטיושה כמה מטרים מאיתנו ואני הרגשתי את האדמה
על הראש שלי וחתיכות רגבים בפה.
שאלתי את תומר מה הוא אמר והוא חזר וצעק לי ליד האוזן.
הצלחתי לשמוע שהוא לא ראה את חיים וזיו כבר כמעט חצי שעה,
שנינו ידענו שסביר להניח שגם לא נראה אותם יותר. הם יצאו מהבור
"להוריד" את התת-מקלע, ועדיין שמענו אותו מטרטר ברקע.
ארז שכב לידי וכיוון את הרובה שלו לאח"מ אחד. האח"מים היו
"אנשי חיזבאללה מסתערים". הם היו יוצאים מדי פעם כדי לרוץ ריצה
אחרונה לפני המוות ולנסות לירות בכמה שיותר חיילים, נשמע מטורף
אבל תומר תמיד אמר שאין דרך מכובדת יותר למות.
ארז קורן היה בחור לעניין. הוא היה מאוד בטוח בעצמו וליד אחד
כזה תמיד כדאי להיות בקרב, הוא הזכיר לי את אח שלי, שנהרג בשנה
הראשונה של המלחמה. ליאור תמיד ניסה להציל את המצב, ותמיד
הצליח. אבל מהפגז שפגע בו הוא לא יכול היה להינצל. אמא שלי לא
דיברה כל השבעה, ורק אחר כך היא אמרה שפשוט המזל נגמר באיזה
שלב בחיים. רק צריך לדעת מתי, ולהפסיק להסתכן. חבל שלרוב
החיילים זה קורה באמצע הקרב.
ראיתי את הפנים של ארז מתעוותות וחשבתי שגם לו המזל נגמר, אבל
הדם על הכתף בלט על רקע המדים הירוקים, שנראו מאוד אפורים כעת.
יכולתי להישבע שהוא חייך אליי, מן חיוך של "אל תדאג אני אוציא
את כולנו מכאן", אבל עד היום אני תוהה אם זאת לא היה עוד עווית
של כאב. הוא רק נשרט מהכדור.

היה עוד בחור בשוחה הקטנה. קראו לו נמרוד שקד, בחור רציני מאוד
ומרשים. הוא כמעט לא דיבר אבל תמיד כשדיבר כולם הקשיבו, ממש
כישף אותנו בכריזמטיות שבה התלהב מרעיונות או מסתם ספר שאימו
שלחה לו בדואר. מן אחד שלא שוכחים.
מבעד לאבק ראיתי אותו לוקח רימון מהמצבור ורץ אל העשן הסמיך
שאפף הכל. תומר הביט בי וארז שתק ורק עיניו דיברו. נדרכנו
ועצרנו את הנשימה ממש, עד ששמענו פיצוץ ותת-המקלע חדל לטרטר.
את נמרוד כבר יותר לא ראינו בחיים.
פתאום מתוך הערפל והאבק קפצה דמות מוצקה אל תוך הבור. נמרוד!
לא, זה היה עודד.
בחור בן 18, ממש ילד שרק התגייס. אנחנו היינו כבר בני 20-21
אבל עודד הצטרף בתור איש קשר אחרי ששלום הקשר שלנו נהרג כבר
בכניסה לגזרה. וואו, זה היה כבר לפני שבועיים. אבל קשה לשמור
על קשר למציאות ולקו זמן כרונולוגי בכל הבלגן שאפף אותנו.
ונראה לי כאילו עודד היה שם תמיד. הוא עשה עבודה נפלאה וקישר
בין כל המוצבים, מדווח הכל לכולם.
אני זוכר את מילותיו בבירור עד היום, וקולו המתנשם עדיין מהדהד
באזניי.
"ת'שמעו, מוצב רקפת הרוס לחלוטין, עידן שלף משם את מנור שבור
כולו וזהו. בסך הכל האבדות כרגע עומדות על 23 ממחלקה 3 ו-9
משלנו. לפי המצב נראה שלמרות האבדות - הקרב שלנו." הוא נהנה
להגיד זאת, אבל הרצין כאשר המשיך, "אבל - ראיתי הרגע את שלומי
והוא פצוע קשה." צרור יריות שהשחיל תומר השתיק אותו לרגע.
"עידן אומר שהוא לא יחזיק." הוא חיכה שדבריו יעשו את הרושם לו
ציפה, אבל כך או כך פלט לבסוף:
"נשארנו בערך 64 גפרורים, וראיתי לפני כמה דקות שערן עדיין
שולט במצב בגיזרה הגבוהה. הוא אומר שצריך להתפנות מכאן למעלה,
רק אתם נשארתם כאן ועוד 5 חיילים מאחורי מקבץ סלעים, אבל
מכיוון שהמקלע הושתק...." הוא עצר לנשום והביט אל עבר קו המתאר
הערפילי של הביצור בו עמד המקלע השותק.
"אתם הורדתם אותו?" הוא הביט אליי ואחר שטו עיניו אל ארז ואל
תומר.
"נימרוד הסתער" בקושי שמעו את דבריו של ארז.
"בכל אופן," המשיך אחרי ניד ראש מבין, "מכיוון שאברמוביץ' כבר
הוטס מכאן וערן הוא המ"מ היחידי שנשאר בשטח, הוא החליט לרכז את
כולם לתדרוך ב-2:30 בבוקר. השעון שלכם מעודכן?" הוא עצר את שטף
דבריו כדי לתאם זמנים עם תומר והמשיך, "בכל אופן יש עוד שעה
והוא מצפה לראות אתכם במוצב 21. כל זאת כמובן במידה והגזרה
תשתתק עד אז. אני מניח שלכם לא צריך להראות את הדרך..." הוא
הדגיש את המילה "לכם" והחיוך המיסתורי שלו הופיע על פניו ואז
קפץ אל תוך האפלה. שמענו קרבות מלמעלה ולא זזנו. ארז היה
הראשון ששבר את השתיקה. יכולתי לנשק אותו ברגע ההוא.
"אני חושב שאנחנו צריכים לעשות דקה דומיה לנמרוד. אם...אם בטוח
שהוא מת?" לרגע הציץ בפני בתקווה.
"הוא כבר היה חוזר." אמרתי ביובש.
"אולי הוא פצוע, הוא שוכב שם ו..." תומר התלהב והתקווה ניצתה
בעיניו.
קטעתי אותו בגסות. אני זוכר במעומעם שאמרתי: "נמרוד לא נפצע.
נמרוד אף פעם לא נפצע." מעולם לא הבנתי איך לא חשבתי שהוא יכול
לשכב שם פצוע, אבל משום מה פשוט ידעתי שנמרוד כבר לא יחזור.
האמת זה אכל אותי במשך חודשים אחרי, עד שגיליתי שנמרוד מת
במקום מפגיעת צלף בראשו. אמא שלו סיפרה לי.

הרכנתי את ראשי וארז ותומר הביטו אף הם בקצות הנעליים
שלרגליהם. כעבור דקה לערך נאנח ארז ותומר החל מזמזם את השיר
הבלתי נשכח "שתי אצבעות מצידון", בגרסה משלו. אני לא ממש זוכר
אותה, אבל ההתחלה הלכה בערך ככה:

"שתי אצבעות מצידון,
 המוצב - כבר גוש בטון,
 מה עושים לעזאזל,
 בין בורות חומקים כצל
 רואה אויב מציץ בשנית,
 ובו מוריד ת'מחסנית...

 רחוק מהבית, רחוק גם ממך
 עזבת אותי, כוס על אמך,
 אבל - רק זאת אבקש,
 שתמצצי לי, כשניפגש..."
 
העפתי מבט מחוץ לבור, וגם תומר הציץ אחרי, עדיין מהמהם לעצמו
את השיר.
מי יודע לאן היו מגיעים כל אלו ששכבו על אותה גבעה ירוקה
שבעיני לעולם לא תהיה עוד ירוקה אלא אדומה מדם. בדמיוני ממש
ראיתי נהרות של הנוזל האדום מחליקים במורדה.
"אולי נאסוף את הגופות?" תומר חדל לזמזם, אך החריש מיד לאחר
פליטת המשפט, בחושבו שהרעיון מטופש. אך אני וארז הסכמנו בשתיקה
ובשעה 1:52 בליל ה-14 במאי שנת 2007 על גבעת שהין שבדרום לבנון
החלו שלושה חיילים באיסוף גופות הרוגי "קרב העקרבים". מדי פעם
נשמעו צרורות בודדים של יריות, אך הם היו מרוחקים.
כסות הערפל והאפלה הניחה לנו להתהלך זקופים וכעבור 30 דקות
לערך היו מאחורי מצבור סלעים גדול 43 גופות חללי צה"ל.
עד היום אינני זוכר כיצד הצלחנו לאסוף רבים כל כך מחיילינו, אך
כאשר התחלנו לטפס במעלה הגבעה אל מוצב 21, נאחזים בכל דבר
שיסתירנו מן החיזבאללה והסורים הרגשנו גאים ומן תחושת עילוי
אפפה אותנו.

ב-2:36 ניצבנו בפתח המוצב שהיה מן הגדולים באזור ואולי אף
בגיזרה בכלל. אמיר קפץ מאחורי שיח גדול ליד הכניסה, וחייך כאשר
הניד בראשו והורה לנו להיכנס.
"על גבעה זו נהרגו מיטב בחורינו ואנו מתכוננים כעת למערכה
האחרונה." קולו של סג"מ ערן חורש צילצל באוזנינו. "לפי ההערכות
מספרינו משתווה פחות או יותר למספר הסורים והא"חים (אנשי
חיזבאללה) אשר מסתתרים מעבר לגבעת שהין. אנו ננוח לכמה דקות
ונטפל בענייני הפצועים ולאחר מכן נשוב לתידרוך מקיף." עודד
התקרב אלינו וערן הביט בנו מבט ממושך ולאחר מכן פנה אל עמירם,
הרופא הצבאי.
"איפה הייתם? ערן השתגע!" עודד מעולם לא יצא מכליו וידע שהיותו
צעיר מאיתנו אינה תורמת לאהדה כלפיו, אבל הוא היה מאה אחוז.
"אספנו..." קולי נשתנק ולא הצלחתי לסיים את המשפט.
"אספנו גופות." בקור רוח מעורר הערצה ארז השלים אותי.
"גופות!" פניו של עודד נותרו רגועים למרות התמיהה בקולו.
"אז תעמיד אותנו למשפט צבאי על האיחור, או על איסוף הגופות או
על מה שלא יהיה. אני הייתי עושה את זה שוב." תומר הביט ישירות
בעיני עודד. "זוהי אינה התנהגות צבאית אך..." הוא אמר זאת
בזלזול והחריש את דבריו לקראת סוף המשפט.
מדוע אספנו את הגופות? אני לא יודע, וכן לא אדע מדוע הציע תומר
את הרעיון הזה, ולא מדוע הסכמתי, ומה בדיוק סימל מעשה זה.
גופות החיילים עדיין מרחפות בעיני כל בוקר כאשר אני פותח את
עיני, ועיניו של נמרוד הן הדבר האחרון שאני רואה לפני שאני
נרדם, והמחשבה האחרונה שעוברת בראשי היא שאלה ללא פתרון: מיהו
גיבור? האם היינו גיבורים?
"היכן?" ערן הגיח אל החבורה, הוא שמע את השיחה אך לא נראה
מעוצבן כלל.
"מאחורי מצבור הסלעים הגדול. אספנו 43 חיילים, אדוני." הבטתי
אל ידי בעודי מחכך אותן אחת בשניה.
"43 גופות" אמר ערן מדגיש את המילה - ספק אומר, ספק שואל.
"43 חיילי צה"ל." אמר ארז בקול כמעט לא נשמע, אך קולו כאילו
קרא תגר.
השקט נישא באויר וגלי חום שטפו את פניי. אני זוכר שבעמדי שם,
כל מה שיכולתי לחשוב עליו הייתה הארוחה החמה שאמא תמיד הכינה
לי כשהייתי חוזר הביתה מדי פעם, לפני שהמלחמה הדרדרה ללוחמה
רצופה. ובאחורי מוחי עלה הד התהייה; כמה אימהות כבר לא יזכו
לראות את בניהם? עוד קלישאה אחת לאוסף.

שאלתי את הבחור ליד הקשר, אורן אני חושב, אם שמעו משהו ממוצבים
אחרים.
אורן אמר שכמעט כולם החזיקו מעמד, כמובן היו הרבה נפגעים.
שמעתי את אלדד אומר לעודד שאם יהיו מתחת ל-900 הרוגים בקרבות
האלו הוא יחשוב שזה נס. בזוית העין קלטתי את תומר מתיישב באיזו
פינה והצטרפתי אליו.
"אתה יודע", אמרתי. "יום אחד עוד נהיה גיבורים". תומר הרים את
עיניו וחייך חיוך מאולץ. תומר היה מאוד רגיש לכל ההרג, אבל
נלחם בעוז באויב וברגשותיו.
"אני יודע שיום אחד אתה תהיה גיבור". עיניו לא זעו מעיני
וראיתי אותו מנסה לחייך. הוא לא הצליח.
פתאום ראיתי לצידי בחור מגודל וגבוה. זה היה עמית. עמית היה
חבר מאוד טוב שלי ושל תומר, הוא תמיד הצחיק אותנו, היה לו חוש
הומור נהדר ולמרות גודלו תמיד ידע את מקומו. עמית היה פצוע קל
בראש.
"היי, האם זה לא זוג היונים, או אולי הקברנים?" הוא חייך. כולם
כנראה כבר שמעו על איסוף הגופות, אך עמית לא ניסה להעליב, הוא
פשוט ניסה לעודד אותנו.
"ואיך אתה נפצעת אדוני?" שאלתי נהנה מהמפגש המלא הומור.
"אל תשאל," עמית חייך חיוך שטיפס אפילו אל עיני התכלת הקרות
שלו. "א"ח אחד קפץ עלינו מהחשכה. אני ואהוד ראינו מיד שהוא לא
אח"מ, אבל כנראה רצה להיות גיבור. הוא עומד לנו מול הפרצוף
ומושך בניצרה של הרימון. לאהוד לא היו אינסטינקטים טובים. אני
זינקתי הצידה והוא הצליח רק להשתטח. הפיצוץ "גילח" אותו
מהאדמה, אני חושב שהוא עוד היה חי עד לפני כמה דקות, אבל
עכשיו..." עמית הצביע על גופה מכוסה בסדין תכול. יד בשרוול
צבאי הציצה תחתיו ועל שולי הבד יכולתי לראות את שמו של אהוד.

מהכיתה המקורית שלנו נותרנו 5. תומר לא אמר דבר כבר זמן מה
ונראה שאסיפת הגופות הכבידה עליו נפשית הרבה יותר מאשר פיזית.

ארז המשיך להסתובב בין הפצועים. בחופשות הקיץ של התיכון הוא
נהג לעבוד כמתנדב בצוות אמבולנס, ושירותיו היו דרושים. עמירם
שמח שהיה לו אדם לעבוד איתו, ואילו ארז נראה מאושר שאינו צריך
לשבת בצד בחוסר מעש. עמית ואני המשכנו לדבר עוד זמן שנראה כה
קצר, אך מה שנדמה לדקות היה שעה שלמה וקולו של עודד הותיר
אותנו יושבים עוד שניות נוספות, עד אשר קמנו והצטרפנו לכולם.
אני זוכר את התדרוך במעומעם. רובו עבר בפירוט על תקיפת גופים
להם לא השתייכנו. עמית, ארז ואנוכי הקשבנו לסירוגין, בעודנו
מוצאים תחומי עניין שונים לדבר בהם. תומר נותר שותק, אך אני לא
יודע אם בגלל שהיה קשוב לתדריך או בגלל שפשוט היה שקוע
במחשבות.
לבסוף אנו הוגדרנו כ"צוות 78". חמישתנו, יחד עם עודד, קיבלנו
את המשימה לתקוף את מוצב החיזבאללה בו תידרכו את האח"מים
לפעולותיהם. המוצב לא היה גדול ותכנון הפריצה התאים בדיוק
לנו.
אני זוכר את תלונותיו של עודד על שעליו להצטרף לחבורת "זקנות"
כמונו, ארז דווקא התלהב מכך שנוכל לפוצץ לאח"מים את כל האגו
שלהם, ואילו תומר לבסוף הצליח לסחוט כמה חיוכים. עמית נראה
רציני מאוד, לאחר שהוחלט שהוא יוביל את הפריצה.
אני הייתי אמור להפעיל את ההסחה. ידעתי שאין זה תפקיד קל יותר
מאשר של עמית, אך הייתי עושה הכל כדי להיות במקומו.

השעה הייתה קרוב ל-5:00 והשמיים החלו להתבהר. צעדנו כבר לפחות
עשרים דקות כאשר יכלתי סוף סוף להבחין במוצב החיזבאללה באור
החיוור, וכל גופי אמר עייפות.
בשקט מעורר אימה התפצלנו לפי הסימונים של עמית. ראיתי אותם
נעלמים אל תוך הערפל הבהיר, ורעד עבר בי. כל הערפל הזה... יותר
לא ארצה להיות בתוך ערפל כל עוד אני חי.
העפתי מבט מהיר בשעון וספרתי את השניות עד לרגע המתואם.
"הונכה!" שמעתי את עצמי צועק במרחק מטרים מהמוצב. מקבץ שיחים
הגן עליי מיריות פתע. "אנא הונכה!" אני כאן!
חשבתי שהחמש דקות הקרובות עלולות להיות האחרונות שלי. יכולתי
לראות בבירור את פניה של קרן בעיני רוחי. הם היו מושלמים. כל
כך רציתי להיות לידה בקיבוץ. בבית.
נצנוץ בערפל העיד על התקדמותם של עמית ותומר, פנס אדום כהה
סימן את הליכתו היציבה של עודד, וארז לא נראה בשטח, אך ידעתי
שהוא שם.
יצאתי מאחורי השיחים והתקרבתי עוד שני מטרים לכיוון מוצב
האויב.
"הונכה! תעלו!" כאן! בואו!
"אינאתה?" איפה אתה? שמעתי צעקה.
"הונכה!" קולי החל לבגוד בי אך אז ראיתי דמות מתקרבת אליי.
"איווה! כיף חלאק?" הי! איך אתה? ראיתי את דמותו של הא"ח
מתקרבת אליי. בקושי צל מטושטש מאחורי המסך הלבן-אפרפר.
הוא כבר ממש התקרב, ואני דרכתי את הנשק מול פרצופו. הוא לא
הספיק להגיב. לחצתי על ההדק והרגתי את האיש שעמד לפניי. שניות
לאחר מכן נשמעו יריות מהמוצב. התרוממתי מהאדמה ורצתי לכיוון
הקולות. יכולתי לשמוע עוד יריות ועוד. הם עדיין לא סיימו?

התפרצתי פנימה בדיוק כדי לירות באיש חיזבאללה שרכן מעל עמית
ועמד לירות בו. עמית קם וניגב דם ממצחו. כנראה נפגע בעת
ההתפרצות.
"איפה ארז ועודד, ומה עם תומר?" הסתכלתי סביבי בפעם הראשונה.
ראיתי את עודד שכוב על הרצפה ודם מכתים את חזהו, הדם עוד לא
פסק מלזרום, אך עמית רכן לכסות את פניו.
ארז ישב שעון לקיר מאחורי, נאנח בקול ומלמל מן תפילת הודיה
לאל, הוא נפצע ברגל ובזרוע, ונראה כמעט כמו התמונות
האדומות-ירוקות בחוברות של עיוורי צבעים. אלה שצריך לראות בהן
מספר, אתם יודעים.
גופתו של תומר שכבה פרוסה על הרצפה ופניו לא ניתנים לזיהוי.
כדור פילח את פניו ובבטנו נראה כתם דם נוסף. הסתובבתי לעברו של
עמית וניסיתי לשלוט בעצמי.
הוא היה חבר טוב מדי. טוב מדי בשביל לאבד אותו למלחמה. לא
יכולתי להאמין. זעקה עלתה ממעמקי חזי. צנחתי על הרצפה לצדו.
"הוא הרג את כולם." ארז התנשם בין מילה למילה. "נפלתי ראשון,
ותומר היה גדול! הוא מיד התחיל לרסס אותם."
"הלוואי ועדיין הייתי יכול לראות אותו מחייך. איך יכול בן אדם
שלפני שניה היה חי להיות פתאום, ככה סתם מת?" אני זוכר את הקול
השבור שלי. אני לא יודע אם מישהו מלבדי הבין את דברי.
עמית הבין כנראה. "אל תעז להגיד את זה!" הוא התפרץ. "תומר לא
מת 'ככה סתם'! הוא מת בקרב והוא לא היה כל כך גאה אם הוא היה
יודע שאתה יושב כאן ואומר דברים כאלה!"
"אני יודע..." העפתי מבט על גופות הא"חים שמסביב. היו שם יותר
מהצפוי.
"בואו נלך מכאן... המוצב הזה מחוסל." אמר ארז, עוקב אחרי מבטי.
עיניו היו כבויות, חסרות כל ניצוץ.

בדרכנו חזרה ל-21 שמענו על נפילת עוד מוצבים מהחבר'ה שגם הם
חזרו מתקיפה. הרבה פחות ממה שיצאו, זה ראיתי מיד.
מה שנקרא לאחר מכן "קרב העקרבים", על שם המחלקה של אברמוביץ'
("עקרבים להסתער!") - הסתיים כמעט לחלוטין. מכיתה אחת נותרנו
שלושה, ומכל הגדוד נותרנו פחות מ-60. הקרב ההוא היה הקרב שסיים
את המלחמה. יומיים אחר כך הסכימו הסורים לחתום על הפסקת אש.
וזהו.

אני זוכר את היום בו נפגשתי שוב עם עמית וארז. הייתי יכול
להישבע שעמית גבה בעוד כמה סנטימטרים, ושארז גידל כמה שרירים.
הם בירכו אותי על נישואיי לקרן, וגיליתי שגם עמית התחתן לא
מזמן.
פעם עוד ניסיתי לשכוח את "קרב העקרבים", אבל היום אני יודע
שאסור לי. אני חייב את זה לחברים שלי שמתו שם.

וחוץ מזה, עדיין לא גיליתי למה תומר התכוון כשאמר שאני עוד
אהיה גיבור. אולי עוד תהיה לי הזדמנות לגלות.