שלום לכולם, אני מאושר להכריז על פתיחתה מחדש של קבוצת תמיכה
זו,
אמר דודו בקול מתנשא, כזה של מדריכי קבוצות תמיכה.
זה לא שאני לא אוהב הומואים, דווקא אין לי בעיה עם זה.
פשוט לרוב ההומואים שאני מכיר יש מין טון כזה בדיבור שגורם לך
לחשוב כאילו אותו הומו מדבר אל ילד מפגר שלא תופס את משמעות
החיים שלו או של אחרים.
"אני דודו, בואו נכיר את החדשים שלנו."
שוב הטון הזה.
אשה שמנמנה קמה מכסאה ואמרה:
"אני שושי, בן זוגי אומר שאני אלימה מדי."
היא התיישבה.
נשמעו קולות אהדה.
הייתה לה שמלה פרחונית ירוקה אשר פרחיה היו סגולים.
היה לה שיער מתולתל, סבוך, בלונדיני.
אני לא אוהב מתולתל.
קמתי.
"שמעו, על פי דעתי אין לי שום בעיה הנראית לעין, אבל אם אתם
מתעקשים, ואתם לא, אז אספר לכם את סיפור חיי."
התיישבתי.
אני לא אוהב לעמוד.
וגם ידעתי עד כמה הסיפור יהיה ארוך.
הוא לא ארוך.
"הכל התחיל כשהייתי בן 6, כשרק התקינו בפלאפונים מנגנוני הגנה
עצמית. אמא שלי מתה." לא אהבתי אותה. "אבא שלי נסע ולא חזר
והשאיר אותי ואת יעקב לבד. דרך אגב, ציינתי ששמי רן? לא, לא
ציינתי. שמי רן."
יעקב היה השכן שלי אבל הוא כל הזמן הסתובב בדירה שלנו עד כי
החשבתי אותו כאחי.
אני שונא את אחי. ולא בגלל שהוא הומו.
"שניה, עכשיו אני נזכר, בגיל 6 לא קרה כלום. זה קרה בגיל 7."
השמנה נדה בהבנה.
"יעקב הכריח אותי לבלוע תרופות שלא צרכתי. רק בשביל הכיף."
רציתי פשוט לצאת מהדלת ולטרוק אותה מאחורי, כאדם שיוצא דרך דלת
וטורק אותה מאחוריו.
עשיתי זאת.
לאחר מספר שניות חזרתי.
אמרתי להם כי יצאתי לשאוף אוויר.
מול המשרד יש מפעל ליצור ספרים על פסיכולוגיה וכדומה.
אף אחד לא קורא את הדברים האלה. אולי זה מפני שאין מי שכותב
אותם.
האנשים במעגל הקטן המתיימר להיות חצי עיגול, או ח', הסתכלו
עליי במין פרצוף הנראה כאומר כי שכחו את העוף בתנור וכי אין מי
שיאסוף את הילדים מהגנון.
"כמו שאמרתי, יעקב הכריח אותי לבלוע גרביל-"
"תרופות!"
התפרצה לדברי אחת עם קוקו, לבושה כולה תכלת.
"סליחה?!"
היא הפתיעה אותי.
"אמרת קודם תרופות. 'יעקב הכריח אותי לבלוע תרופות של צרכתי'.
זה מה שאמרת."
"אה... כן, טוב, זה היה גרביל."
למחרת ישבתי ליד השולחן הלא כל-כך מהודר שלי, בכסא שאשתי בחרה
ואכלתי דגני בוקר.
השעה הייתה 14:00.
נשמעה דפיקה בדלת.
"אני לא בבית!"
סיננתי בין הדגנים.
"נו תן להכנס, זה דודו."
"אמרתי שאני לא בבית!!"
הלכתי לפתוח את הדלת.
החזקתי את הידית.
ניסיתי להציץ דרך החור שבדלת.
כשנכשלתי בדבר נזכרתי כי אין לי חור בדלת.
פתחתי אותה.
דודו נכנס.
"אני לא מאמין! אני פשוט לא מאמין!"
לא היה לי מושג על מה הוא דיבר.
הסתכלתי עליו ברצינות גמורה.
"מה אפשר לעשות," אמרתי "מייקל ג'קסון חזר שוב להיות לבן. זו
לא אשמתו של איש."
הוא הסתכל עליי במבטו המתנשא.
התיישב.
קם.
והמשיך:
"לא על זה אני מדבר."
"באמת?! אלא?"
הציניות שלי היא מהסוג הגרוע.
היא לא מצחיקה.
"איך יכולת לעשות לי את זה? ועוד לפני המפקח!"
"למה? נדלקת עליו? חשבתי אתה עם רוני. וחוץ מזה, זה לא אני,
אני נשבע! זה בטח היה אביחי, השכן שלך. הוא עשה לך את זה."
"אוף, די עם הציניות הזאת שלך! אני רציני."
"יופי! אתה רציני ואני רק ציני. נוכל לעשות מופע, יקראו לו
'רציני וציני'. זה יהיה להיט!"
"טוב, אתה לא לוקח את זה ברצינות הדרושה. אני הולך."
"לך!"
"טוב."
"טוב."
הוא הלך.
סגרתי אחריו את הדלת.
פתחתי חלון ושאפתי קצת אוויר.
סגרתי את החלון.
הסתובבתי החדר מהרהר על הא ועל דא.
פתחתי את החלון.
קפצתי.
אם רק עליזה לא הייתה קוראת כל-כך הרבה פנטאסיה ולא הייתה
נרדמת במהלך הקריאה, סביר היה להניח, כי כל זה לא היה קורה!
זאת אומרת, מי לעזאזל צריך ארנב שמאחר שיתרוצץ לו בין הרגלים,
או דודו וצב, שלא ברור אם הוא באמת צב, או שמא הוא עז?!
בום!
נחתתי על גב מכונית.
ביקשתי מהנהג שיחזיר אותי לביתי.
הוא עשה זאת. אבל רק מפני שיקח לו יותר זמן להוריד אותי על
הקרקע.
ירדתי מגב המכונית ונכנסתי לבנין מגורי.
לא הודיתי לנהג.
המכונית ריחפה משם.
הדלת בדירה שלי הייתה נעולה.
זכרתי כי לא נעלתי אותה.
הלכתי ליעל, השכנה.
פעם הייתי דלוק על יעל. חתיכה אמיתית, ממש כוסית.
ביקשתי ממנה לפתוח חלון. שיכנס אוויר.
הבטתי מעבר לעדן החלון.
קפצתי.
המשכתי לי בהרהורי על עליזה ועוד דמויות משוגעות.
יש הרבה זמן לחשוב בדרך למטה, כשאתה נופל מקומה 34,583
בעיקר בגלל אי-כוח הכבידה.
אני רווק, בן 32, שיער שחור קצוץ.
דודו היה חברי הטוב ביותר לפני שפגש את רוני, בחור משעשע
כביכול. רוני, זאת אומרת. אין הרבה מה לומר עליו. רק שהוא
משעשע.
לדודו שיער שטני, מקורזל בקצוות, עיניים כחולות, לובש בגדים
צעקניים.
נזכרתי כי רצחתי את אישתי. היא לא אהבה את הרעיון.
נזכרתי גם כי הלכתי מכות עם אבי, מקבוצת התמיכה.
כמו כן נזכרתי כי נעלתי את הדלת לאחר שדודו עזב.
וששכחתי להאכיל את החתול שלי.
ונזכרתי כי אין לי חתול.
וכי קפצתי מהחלון שבחדרי.
ושנפלתי.
וש-
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.