פעם מילאתי שאלון אישי, כזה שעובר כמכתב שרשרת ונועד על מנת
שמישהו אחר ילמד קצת יותר עליך. אחת השאלות הייתה "מה הדבר
הראשון שאתה חושב עליו כשאתה מתעורר בבוקר?". חשבתי כמה אני
שונא שהיד שלי שהייתה תקועה כל הלילה מתחת לכרית נרדמת ואני לא
יכול להזיז אותה, אבל באותו בוקר לא היה לי איכפת.
שכבתי ער במיטה וראשה היה מונח על היד שלי. הסטתי את שיערה
והבטתי בפניה. היא הייתה שלווה כאילו הייתה שקועה בחלום עמוק
ללא כל כוונה להתעורר בזמן הקרוב, מחשבות על חידוש זרימת הדם
ביד שלי, התחלפו במחשבות של שימור הרגע.
לא שמתי לב כשהכלב שלי שתמיד מחפש יותר מדי תשומת לב נכנס
לחדר, אבל היה די בכך כדי שהיא תתעורר. פיהוק שלה מלווה
בהתמתחות זכה מצדי לחיוך, "בוקר".
"בוקר גם לך", ענתה, הביטה בי למשך כמה שניות ואז שאלה "על מה
אתה חושב?".
"כזה ברור?", שאלתי.
"אתה שוכח עם מי אתה מדבר", הטיחה בי כתגובה.
עברנו הרבה ביחד ולא היה מישהו שהכיר אותי יותר טוב ממנה.
רציתי לספר לה באותו רגע את כל מה שעבר עליי בשנתיים האחרונות,
כל תקופת הזמן הזו שלא התראינו, לא כי לא רצינו, אלא בגלל
הנסיבות. רציתי לספר לה כמה חשבתי על הרגע הזה שנשכב כאן ביחד
אחרי לילה של אהבה כאילו כלום לא קרה. רציתי לספר לה על השינוי
הזה שעברתי, על זה שאני כבר לא אותו בחור כמו פעם. הליך רפואי
קטן לא צריך להשפיע בצורה כזאת, אבל ברגע שזה קרה דברים השתנו.
יחס הסובבים אותי השתנה ויחד איתו הביטחון העצמי שלי הרקיע
שחקים, אבל היא, היא תמיד אהבה אותי, גם קודם, לפני הכל. אז
נכון שזה לא היה רק בגלל זה, אבל זו הייתה הסיבה העיקרית
שאהבתי אותה ואולי גם הסיבה שאני לא אשכח אותה אף פעם, לא משנה
כמה אני אנסה.
"סתם מחשבות של בוקר", עניתי לאחר השתהות של כדקה.
"מחשבות של בוקר טוב?", שאלה.
ריח הפה של הבוקר לא מנע ממני להשיב לשאלתה בנשיקה, "ומה את
חושבת?", שאלתי.
"אני חושבת שזה בוקר אופטימי", השיבה, הוציאה את הכלב מהחדר
ונעלה את הדלת.
זרימת הדם ביד שלי התחדשה.