חלמתי שחלום הוא מציאות,
חלמתי ואני זוכר כל דמות ודמות.
אך הפנים באו ונעלמו,
הם כל הזמן השתנו.
את נפתולי חלומי אני זוכר מעורפל,
הכל מכוסה עבים גשם של דמעות מעיני נפל.
עצב ושמחה התערבבו יחד לרגש אחד.
מציאות ותעתוע, רצינות ושעשוע.
הכל נהיה בליל אחד של רגש,
ואיני יודע על מה היה הדגש.
רעש נשמע מעבר לנראה,
והחלום אמר לי "לך כשתחזור עוד אהיה".
פקחתי את עיני, בוקר צריך להתעורר.
השעון מצלצל לי, הלאה למקום אחר.
ובלילה חזרתי שוב ועצמתי עיני,
אך חלומי שוב לא שב אלי.
הבטחת שתחזור ונעלמת,
אמרת שתשמור ואכזבת.
נשארת כזיכרון עמום,
זיכרון שאין בו ממש, אין בו כלום.