לפעמים אני רוצה להביע,
ולא יכול להגיע.
התיאור על קצה הלשון עומד,
וישנו מצב אחר שקצת בצדדים דומה.

לפעמים אני רוצה להגיד לה,
ואני כבר עומד מולה.
אך עדיין מהסס,
הדם בעורקי כבר תוסס.

לפעמים אני חושב שבמקום לומר אכתוב,
וכך גם על דברי אהיה מוכרח לחשוב.
אך גם אז לא תמיד יש אומץ לשלוח,
למילים לא ניתן כוח לברוח.

אז מה הטעם בהן אם הן עמוק נשארות?
מה הטעם אם כשצריך באות מילים אחרות?
איך זה שאני יכול לדבר שעות ללא הפסק?
ולמה ברגע המכריע אני משתתק?