היא יושבת לבד בחדר, ילדה קטנה, עצובה. בחדר השני ההורים
התווכחו, בסלון האחות הקטנה עם בוניטה דה מאס בווליום גבוה יתר
על המידה, והאח מנסה לדבר בטלפון. בחדר המערכת רעשה, ועוד יותר
רעשו המחשבות שלה.
היא בועטת במערכת וצועקת לכולם שישתקו כבר, שיתנו לה להיות
לבד.. היא נופלת על הברכיים ומתחילה לבכות, לצעוק "לבד...
לבד..", אף אחד לא מבין מה עובר עליה.
כל החברות אומרות לה "אויש... אני מכירה את ההרגשה...", אבל
לא, אף אחד לא מבין אותה. תחושת הלבד שלה חזקה יותר משאי פעם
יכלה לדמיין. היא רואה פרצופים של יקיריה, תחילה את האקס שאומר
"אני תמיד אהיה איתך", ומיד אח"כ אומר "כבה הנר, כבר לא רציתי
להיות איתך". מיד אחריו מגיעים ההורים שלה שאומרים שאכזבה
אותם, ואז החברות שרבו איתה, היא מתחילה לבכות בקול. הדמעות
נספגות בשטיח שעליו שכבה. אבל לאף אחד לא אכפת. "אנחנו
הולכים!", היא שומעת את אמא צועקת לה.

היא לבד בבית.
היא יורדת לאט לאט במדרגות, פותחת את מגירת המטבח ולאט לאט
בידיים רועדות הוציאה את הסכין עם הידית השחורה.
בתחילה חתכה את הצמידים.
כל ה-18 בבת אחת. היא קרבה את הסכין ליד השמאלית, שוב,
והתכוננה לחתוך.

חתך קטן. הדם מתחיל לזרום.
סמיך, אדום.
הטלפון קטע את מלאכתה.
היא ניסתה לענות בקול רגיל, זה היה עומר, החבר שלה, שמיד הבין
שהיא בוכה. הוא אמר לה להרגע ושתוך כמה רגעים הוא אצלה. היא
ירדה, פתחה את הדלת, עלתה חזרה לסלון ונשכבה על הספה. הוא
הגיע, דפק בדלת והיא לא ענתה. היא שכבה על הספה ובהתה בחלל
הריק. הדם על היד כבר הקריש, אבל עוד היו כתמים ברחבי הקומה.
משראה אותה שרועה על הספה רץ אליה, התיישב על השטיח, החזיק לה
את היד ולא אמר מילה. הסתכל לה עמוק בעיניים.
היא קמה מהספה ונשכבה איתו על השטיח. הם שכבו חבוקים.
"לבד", היא אמרה.
"אף פעם לא, אני איתך, ואל תשכחי את זה בחיים!" הוא נישק
אותה ונשכב חזרה.
"אני אוהב אותך, מתוקה... את הדבר הכי טוב שקרה לי
בחיים..."
היא חייכה.
היא מאושרת איתו.
"אתה גורם לי אושר", היא אמרה.



אתה גורם לי אושר