[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רן משה קלדרון
/
נהר החולמים

פרק ראשון

קודם שהיתה משכיבתני לישון היתה אמי הוגה, אתה יודע למה אימא
בחרה בחור הזה לאיאן שלה. משפשפת את אצבעותיה זקורות
הציפורניים כנגד אחורי אוזניי, מתבוננת לא מתבוננת בי היתה
עונה, בוקר אחד, עוד לפני שהציפור הראשונה תפתח ת'פה, נקום
שנינו, נכבה את האורות, את הגז במטבח, נרד אל הנמל, נעלה על
הספינה הגדולה ביותר שתעגון שם בהמתנה לנו, ונפליג... היעד היה
משתנה מסיפור לסיפור, מלילה ללילה. מנזר טיבטי, מנהטן, כפר
אפריקני שלא הסתנוור עוד מלובן אנשים, ירושלים, הוותיקן,
הוליווד. הבעת הפנים היתה קבועה, אותו סיפוק עכשווי כל כך
הנובע מאמונה כי העתיד יהיה מספק, ישועת היום נקנית בתקווה
למחר מושיע. גם רשימת המטלות קודם העלייה לסיפון הגואל היתה
משתנה. בימים בהם שירותי ההסעדה שלי התמקדו בהזמנות 'טייק
אווי' ובמיקרוגל קצר רוח, הושמט כיבוי הגז, וכן בימים בהם
האקדח עוד היה, ניקח את העסק הקטן ונטביע אותו מרגע ההפלגה,
ניבאה, אולי רק ייחלה. היא לא דמיינה את עצמה לוקחת מהבית שום
דבר, בגפנו נצא, ניוולד.
היום, כשבנוחותו המלומדת של העתיד אני יושב, אני מבין את שהיא
ביקשה להנחיל לי. להטמיע בי ייצר שלא באמת היה בה, את ההימנעות
מהריק שבין רצונה המוצהר לברוח ולהתנסות שאינו מתמלא עד תום
בכוח נטיית נפש טבעית. ואני שדווקא כה הכזבתי את ליבה בתחילת
דרכי עוד יפסע את צעדיי אל מחוץ למפתנה, הרחק מחוץ, ולבדי
אפסע. נשמתה נקשרה שם ואף היא לא שיערה את כוח עבותות ליבה,
המאבק הזה רק פגע בו, היא ידעה זאת, אולי היתה זו נקמתה בו,
בלב אוהב.
אך בילדותי לא ידעתי כל זאת וברעידות קולה שמעתי רק להט
וציפייה ולא הכאה על חטא והטפה. נהגתי, בימים של נערות צינית,
לבטל את סיפור קדם-השינה שלה כמין ניסיון להיפטר בקלילות
מהמבוכה הטבעית של הורה המדמה את עצמו כלא מוצלח. אחרי ככלות
הכל, בחירת המיקום של חיינו, גם אם חלק קטן ממננו, כתקוותה,
מרחק פסיעה מהנמל הסואן של מנצ'סטר, היה קצת מפוקפק. מרחק
פסיעה אמרתי? כן, כמו גם מרחק הרחה, שמיעה ואף מישוש. נו מילא,
נולדתי על גדת נהר, יש בזה משהו רומנטי, לא? רק שהמרזי היה נהר
מהמין המודרני, הלא רומנטי בעליל, דרך מעבר לסחורות. אילו היתה
מבינה זאת אימא אז אולי היתה מסירה ממנו את תוויתה כדרך מעבר
לחלומות, לחולמים. אולי היה מפח נפשה רך יותר.
זו ועוד רבות היתה אימי. אין לי אחים, ו'אבא' היתה לי מילה
זרה, כמו 'קרניים אולטרא סגולות', אם תרצו. בילדותי היוונו
הכול האחד בעיניי השני, לגן ילדים לא הלכתי כי לא יכולנו
להרשות לעצמנו את הקישוטים החברתיים הנלווים כבגדים חדשים,
נעליים חדשות, תיק חדש, בקיאות ביסודות הקריאה ושאר דברים,
מגרש הכדורגל הקרוב היה במרחק של נסיעת מונית והתיאטרון הקרוב
היחיד היה הבניין בו גרנו ובו השחקנים המוכשרים מכולם, שכנינו.
על כן נצרכנו להתמקד זה בזו. אינני יודע את  כל פינות חדרי לבי
אך לא נדמה לי שהחסרתי בילדותי איזשהו דבר, עיתים שחוויה אחת
דייה לרוות את האדם, אם חוויה זו היא לו אהבתו הבודדה.
סביבת מגורינו היתה מעט יוצאת דופן. אל מול הבניין שלנו, שורד
יחידי של מגורים בתוך הכרך התעשייתי החנוק, התפורר לו באצילות
'טומי מוריסון עיבוד עורות בע"מ', מה שיהיה לי לימים כמקור
להכנסה מזדמנת ובינתיים כמקור לצחנה בולמת-נשימה לכולנו.
בבנייננו בן חמשת הקומות גרנו אנו בקומת הגג. ככה יכלה ראייתי
לדלג על החוצץ של המפעל לעיבוד, ולהתבונן בנהר. הוא היה יפה.
ירקרק-אפור הוא היה, עכור ודחוס בכלי שיט שדרסו את משטחו, ובכל
זאת היה בעיניי יפה. הוא זרם. לא הפסולת כפוית הטובה שהושלכה
לתוכו, לא שוברי הגלים, לא הספינות, דבר לא הפסיקו מתנועתו.
תנועה כזו אדישה, יודעת טיבה.
בקו התצפית מחדרי היו פרוסים שמיים ללא פגם. מבני התעשייה,
מטבעם, נבנו נמוכים ורחבי שטח והעדיפו את הפלישה וההתפלשות
בקרקע ובמים על פני החתירה המתנשאת של מבני מסחר ושירותים אל
רקיע ללא-גבול. עודני מהרהר בתרעומת על החדירה הזו של התעשייה
ועבדיה אל פנים הנהר שלי, את ההשתפלות לכיוונה, במדורג, בקרבה
איטית ומשתקת, נחשית, ואז את ההכשה בידיים שומניות של מזחים
מלאכותיים, מטונפים, ואת השארת החותם על כל גופו הענוג של
הנהר. חותם השט על הגוף הנאנס כאילו בביתוק תומתו ניכס לו
אותו. באותם ימים כך ראיתי אני את מניעי העיקשות האגדית של
הזוג גלבר.
הישישים מהדירה תחתינו היו בעלי הבניין שהקפידו לאגור כל
אגורה, מבצע קל בהתחשב בחשכתם מצאצאים-חולבי-מזומנים, וקנו את
חמשת הדירות כולן. מכאן הכינוי הכמו-תעשייתי, מובן עקב
מיקומנו, 'הבלוק של גלבר'. האגדה מספרת שכאשר באו עובדי
העירייה, מחויטים בחוטי תככנותה בוחשת היד של 'מנהלת הנמל',
ודרשו לקנות את המבנה בעבור שטחו, ואם יתנגד הזוג החביב הרי
שתיאלץ העירייה לאתר דרך חלופית לפתרון פחות נעים של התסבוכת
המטרידה... יצאה גברת גלבר מחדרה, כולה קור רוח ורק עיניה
רושפות, ונופפה לעברם במין מוט-רובה, ארוך ככידון ומאיים
כמטאטא. צאו מרכושי, וורודי צוואר ארורים, קראה לעברם במבטאה
הגרמני הכבד וברהיטות לשון מפתיעה, ולא, אחרוץ את ישבניכם
המדושנים לדין הקליעים שבנשקי זה. וורודי הצוואר, מבועתים
מתוספת הסיכון שהיתה כה זרה להם במקצועם המשמים, אמנם לא שבו
אולם את מקומם החליפו, עוד באותו הערב, כחולי המדים. מכאן
ואילך הסתאבה פרשת החזקה על המבנה. זירת הקרב הועתקה מסלון
הרהיטים המתולעים של הגלברים אל כס המשפט הממורק, והנשקים...
נו טוב, גברת גלבר זנחה את הענף המתכתי שלה וגם עובדי העירייה
זנחו את שידוליהם התקיפים. עת מיליציות עורכי-הדין באה. במה לא
תקפה סוללת עורכי-הדין של העירייה? פקחים מפוקפקים תהו בקול
שמיתריו שכורים על עמידות יסודות מבנה המגורים הנושן הסמוך
קרבה מעוררת חשש, כך בלשונם, לגדה ולקרקע השברירית שסביבה.
עובד עירייה ממושקף, מבוגר מכפי גילו, צפצף בקולו כי כל כך
פחדנו כשראינו את המטורפת הזו צורחת לעברנו, שערותיה מקורזלות
ועיניה מכושפות, מזל שהיה לי האומץ להתעשת ולהוציא את כולם
מהבית לפני שהיתה הורגת את כולנו, הו כבוד השופט, כן, כן,
הורגת אני בטוח, אסור להפקיד בידי אנשים כאלו קרקע אנגלית. גם
רשות ההגירה תובלנה בתבשיל הממסדי, נשאלת על תוקפה החוקי של
ישיבת הזוג הזר. אולם גם לצדק יש את עורמתו, וכל טענות הנמל
היו להפרחת הקנטות של היודע כי אחריתו הפסד, שכן מיום שהודיע
מר ווייל, עורך הדין היהודי המהולל, שהוא נרתם למאבק בניסיון
הפשיסטי, לדבריו, של כוחות חתרניים המונעים על ידי אנטישמיות
מוסוות, להפקיע מידי זוג ניצולי השואה התמימים את המעט שבנו
ביגע כפיים על חורבות גזלת הנאצים משכבר. אימא אהבה את סיפור
המאבק של הזוג, איך שהם דפקו לכל החמוצים עם הפרצוף מלפפון
האלו את הצורה, תראה מה זה, נופפה באצבעה המטופחת, מטיפה, איך
שזוג נתמכי-קביים מנצחים במירוץ החיים עיר שלימה, תמיד תרוץ
לבד, חומד, תרוץ לבד ותגיע ראשון.  
הבניין עמד על תלו, עליז הפנה אצבע ממזרה כלפי העוברים ושבים,
ואילו הזוג גלבר קבע לעצמו ניתוק סתגרני מהעולם ויושביו. אני,
שהגחתי לחיים באיחור של שנים מתום הפרשה, כמעט שלא ידעתי את
פניהם בשנות ילדותי הראשונות. הם כמעט שלא חלפו על פתח דירתם
האטומה למשעי. כמו נרדף מעוננו רוחות רפאים, היו מופיעים על
דלתות הבתים פתקי תזכור לתשלום בכל הראשון לחודש, כמו נולדו
מעצמם, ילדי המסחר.
חמש דירות היינו, חמישה יישובי אדם באי הבדול שלנו, מוקף בים
התעשייה ופועליה. תחושת הנפרדות ליוותה את מיקומנו כמו היינו
מהגרים לא מוזמנים בארץ לא לנו ושפה לא לנו. שכן, יישנו גזע
בעולם והוא חוצה עמים וסמלים ואפיון פרטיו הוא בעבודה, הם הגזע
העובד. לא זו האומה האדומה, הזועקת ברחובות על עוולות ומתחפרת
בעשייתן, אלא זה הפשוט, הממשי. וגזע זה ייחודו בזיקיותו,
שברצונו משיל את עורו והופך לאדם מן היישוב, והרוב מחזיק מנהג
בידו לעשות זאת דווקא לעת ערב. כי כל אדם בשעות העבודה הופך
עובד והאדם שבו מתמסמס בין קפלי סרבלו. העבודה אינה חיינו,
יישנה עבודה ויישנם חיים ונסתרים הם ברי הסגולה שקווים מקבילים
אלו מתחבקים לנגדם. אני חושב שמהתבוננות בצעירים ההם נבנתה בי
סלידה מעבודה, כל עבודה שהיא.
אפשר לחשוב שהם רובוטים כל האלה, היטיבה אמי לתמצת את פניהם
המאובנות, עיניהם המעורפלות, ופעולותיהם הממוכנות של תושבי
הים. לאף לא אחד מבינם היה מראה של מי שרואה את הרגע הנוכח
בר-מיצוי. רובם צעירים היו שבאו להרוויח כסף שבו יוכלו לקנות
הזדמנויות משתלמות יותר להרוויח כסף. המבוגרים היו מהלכים בצעד
מזורז, מורגלים למה שנואשו ממנו העיניים החצי-עצומות, מציפייה
לתפנית. כולם נשאו עיניים כלות לבנייננו, איזה אור ניבט ממנו
בעיניהם בשל האנושיות שבו. אנושיות מחוספסת, אמנם, אך לטעמי,
אנושיות במיטבה.
הכרתי את הדיירים האחרים כפי שמכיר אדם את הדמויות האהובות
עליו בסדרת הטלוויזיה האהובה עליו. אימא לא אהבה את המכשיר
שסתם סוחט ממני את מעט החיים שעוד יש לי, גם כן דרך להעביר את
החיים, לראות איך אחרים מעבירים את שלהם, היא לגלגה כשהייתי
מעלה את הנושא, בתחילה בתחינה של ממש ואחר כך בפיזור פיתיוני
רמזים. אני, בכל אופן, את ראשית חיי העברתי בהאזנה לחייהם של
ארבעת משפחות הדיירים שלנו. ישנה חציבה מוארכת בבלוק של גלבר,
לכל דירה ישנו צוהר חד-כיווני הפונה לשטח הצר והריק, דמוי
הארובה. דרך הפתחים היינו משליכים אשפה שנחתה אל תוך מיכל אשפה
גדול מאחורי הבניין. הנוחות הצדדית שהושגה לכולם היתה לי למרכז
חיי. הצוהר שלנו היה דו-כיווני ואני, בשעות השעמום כשלא היתה
אימי בבית, והיו שעות כאלה לרוב, השתחלתי לבינו, אחזתי בסולם
שכנגד וזיפזפתי בין הדירות לשעת האזנה או שתיים. מעט חטטני,
אני מניח, אבל אני לא מוצא כל כך מקום להתבייש בו, מה גם שהחטא
הקטן היה גובה את שלו. ריח האשפה, מועצם על ידי הצחנה התמידית
של אזורנו וממורכז על ידי צרות המקום, הוטח בי ללא חמלה.
אך החטא היה מתוק ושעשועון המציאות שניגלה לאוזניי היה מרתק.
בייחוד אהבתי את קולות הפיסול והקללה לסירוגין של מר אנג'ל
הערירי מן הקומה השלישית אשר בכל חצי שנה היה מניח יצירה חדשה
משלו על ראש הבניין ועלים את קדמו. פסליו היו, מה שמכונה בפי
הרוב 'אמנות מודרנית ובפי אימא, 'בחיי, נייר טואלט מגולגל על
מוטות ברזל חלודות, זו אמנות זו, גם כן, פעם הבאה הוא ייתלה את
השיניים התותבות של סבא על האנטנה, אמנות נכים, זה מה שזה'.
בעיניי היו הפסלים דווקא מושכים ומעניינים, אולי כי הייתי שותף
סמוי לצלילי הכנתם וגם ידעתי על-פה את כל הקללות שמר אנג'ל
הטיח בהם תוך העבודה, מין ברית אומללים, אני והצחנה הם
והגידופים. כך או כך, המיצגים של מר אנג'ל ייצרו בי דימוי של
בנייננו כספינה ובראשה פסל בת-ים מהירת חמה החותכת במים, כמו
באותן ספינות ויקינגים שבספרי הלימוד וכפי שעל ספינות מצועצעות
אחדות בנמל. חשבתי והתבדיתי שאימא דווקא תאהב את הרעיון, שכן
בכך הרי אנו כבר עומדים הכן על סיפונה של ספינה ועל מנת לברוח
יש רק לנפץ בקבוק שמפניה אחד תמים לעולה.
הקומה השניה היתה משכנם של משפחת ווטסון  ומי שנשמעו לי כקבוצת
האנשים הנורמלית היחידה במארג שייצרנו. מפתח זריקת האשפה בקעו
קולות של צחוק ושל ריב, והתחצפויות וגערות, קולות של טלוויזיה
והכנת אוכל, קולות של ילדים ושל אימא. גם קול של אבא הדהד
משם.
את קומת הקרקע תפסה חבורת צעירים ססגונית, תלמידים ב " ארט
מנצ'סטר קולג' ". שני סטודנטים ושלוש סטודנטיות שחיו בצמצום
מדהים ובצבעוניות מחפה ושעשו כל דבר אפשרי להתאמת עצמם לתווית
'סטודנטים לאומנות'. מאחר שהגלברית דחתה בנימוס את ההצעה
המנוסחת-בבעייתיות של הצעירים, להתיז קצת גוונים על הפנים
האפורות של הבניין, נזריק קצת חיים לגברת הזקנה... הצעירים
נאלצו להריק את כשרונם על שטח קטן מהרצוי, ובאופן הזה לא נותרה
אף פיסת לובן אחת לרווחה על קירותיהם הפנימיים. את תשפוכת הצבע
זכיתי אני לראות, ואני בן אחת עשרה לערך, כאשר החבורה, שעוד
היתה עליזה וקופצנית, הזמינה את הדיירים כולם לצפות בתערוכתה.
אני, אימא והגלברית היינו היחידים שהופענו אך לא היה נדמה שבכך
נעכרה שמחת מישהו מהם, הם היו כה גאים בעצמם, כה בטוחים בעצמם,
כך ששום חוות דעת עוינת לא הגיעה לתודעתם.
זכורה לי הניגודיות עותקת הנשימה בין דלתם הסטנדרטית, קבועה
במסדרון הצר אשר רבב אין בו ואף עליצות אין, ובין מה שנגלה
מאחוריה בהקישנו עליה. סומסום היפתח, קראה בטון מחריש אחת
מבנות החבורה, "היי, יו, חבר'ה, יש לנו אורחים", התיזה מאחורי
גבה, הסתובבה חזרה אלינו והשיבה חיוך אדיר. לכרבולת שיערה
האדמוני שולבו עשרות על עשרות סרטים מגוונים, היא לא היתה יפה
בייחוד ואימא טענה לאחר לכתנו שזו הסיבה שהיא עוטפת עצמה בכל
כך הרבה אמצעים, כל כך הרבה כריכות. "כנסו", היא הובילה אותנו,
הבד שעל כתפיה כמעט מכשיל אותנו במצעדנו, "כנסו לארץ הפלאות,
לעולם של פנטזיה ואור, לעולם בו הצבע הסמיך והעמוק מקנה תחושת
מציאות דלילה ושטוחה".
לא הכל אני זוכר. אך טבעי להניח כי רוחות החיים הותירו שכבות
אבק של דמיון על זיכרונותיי,  אולם הפלא שראיתי שם, שום דמיון
שלי לא היה בודה, ואת האירועים העוקבים, שהם כה מכריעים
לסיפורי, לבי לא היה נותן לשכוח. במה שהיה פרוזדור הכניסה יצרה
החבורה מין חזית של פתח מערה. ככל הנראה קרטון או בריסטול
מקומט, צבוע בחום הולך ומתכהה לאורכה של הדרך, היה דבוק על שני
צדי הפרוזדור ועל תקרתו כמו היה פתחו של מכרה צופן סכנה. בקצה
הדרך הקצרה, אור סנוורים בוהק ניתז, האור שבקצה המנהרה, ככל
הנראה מפרוג'קטור ממוקם בתחכום. מאחורי מסך האור, לאחר שהות
לעיננו להסכין ללובן המכה, נשפך כל הצבע והעונג-בהתאם, שיצרו
הטבע ואומנות האדם לשחק בו. על קירות הסלון הקטן צויר הביטוי
המקובל לשלווה. נוף מוריק, פראי ונושם, פלגי מים כחולים-עזים
מוקצפים בלבן-תכלכל בהינתזם בסלעים אדומים כיין. התקרה נמרחה
בכחול אחיד וממנה השתלשלו, מה שהיה נראה בעיניי הילד שלי, כאין
סוף דגמי כוכבים מנצנצים. שלל צבעים, מגוון צורות, כוכבים
עגולים, כוכבים מצולעים, כאלה כסופים, כאלה מצויירים, ומכולם
נגה אור. ככל הנראה מנורה פשוטה הקבועה בתוככי כל כוכב וכוכב,
מין ליבת הארץ. הרצפה היתה מכוסה שטיחונים מזרחיים ומאוכלסת
בצפיפות על ידי פסלים צחים של גמדונים, כולם זהים אלא שכל
גמדון חבש כובע שונה. סומבררו ומטפחות, באנדנה וכומתות שינה,
כובעי קש ופנסי ראש של כורי פחם. "כולנו גמדים, ילדיו של
העולם", שמעתי את האדמונית המצונפת מתרגמת לאימא, "כולנו זהים,
מאדמה אחת כולנו ומהבפנוכו אנחנו אותו שה תמים, רק הכובעים
שעלינו, התחפושות שלנו, רק הם מפרידים בייננו".
עד שההיא, בשל התלהבותה הכנה ומקצב דיבורה המרתק, החלה מוצאת
חן בעיני, זוג ידיים חטף אותי מחברת השתיים והגביה אותי אל
כפתי אחד הבחורים. "היי, קטנצ'יק, בוא נתפוס כמה מטרים
מהמטורפת", אמר התלי האנושי שלי, שהיה,כך למדתי במהלך ההמראה,
בחור צעיר ובהיר שיער.
מעט מבוהל נתחב ראשי בינות קורי חוטי הכוכבים אשר צפיפותם מנעה
מראייתי את שמתחתיי. כך חשתי בהליכה המזורזת של מרכבתי שאני טס
ובצווארי ובכתפיי נוקשים העננים המעוגלים. בין כל אותם חוטים
המאיימים לקשור בחנק, הייתי מנותק. עצמתי ופקחתי את עיניי
לחילופין מחשש שמא יתקלו באחד הקורים והיה לי הדבר כהבזקי ברק.
את מרחב הסלון חלפנו בשניות וראיתי את הבהיר הולך לפנינו לאורך
מסדרון חדרי השינה. רק אז הבחנתי שהוא מדבר עמי" וזה מקדש של
יופי ואהבה על אמת, לא כמו הצביעות המופשטת של המטורפת, לאהוב
את העולם וכל השיט הזה, אצלנו זה על אמת..."  
הדלת היתה פתוחה ונידבה לגלות את מה שבנקל היה לזהות כחדרם של
הבנים. על הרצפה היו פזורים גדודי ספרים וסקיצות ציור, שתי
מיטות, ערמות של בגדים והררי בקבוקי צבע. הקירות צופו ברקע
מיוער-טרופי סבוך, מכסה טפח וטפחיים על עצמו. רק ארבע קונכיות
ענק חלביות שברו את הירוק הכהה כשמעליהן נעמדו ארבע עלמות
מעורטלות ופרועות שיער, מנסות כל אחת לכסות בצניעות מעושה על
איבר ולוותר לצופים על שניים. פניהן היו מחייכות חיוך חצוף.
"אז את מי אתה מעדיף, קטנצ'יק, את הגמדים של המטורפת או את
אפרודיטה, ארטמיס, דמטר ואתנה שלנו?",
קולו הפתלתול והמתקתק של הבהיר לא הוכן לצרחה העוקבת.
"ג'רי דונלד ספולדינג" , הקריאה באה מאחורינו ובעוצמה שהדפה את
מרכבתי וטלטלה אותי עד סכנה, "שום טיפ טיפ טיפונת של בושה אין
לך, אה". זו היתה המטורפת האדומה כשמשני צדדיה ניצבו אימא
וגברת גלבר הכבודה. מנימתה היה ברור מי היא מנהיגת הקבוצה,
לפחות בעיניי עצמה. באותה העת גם הבחנתי שלא היתה כל כך כעורה,
כפי שבפשטות היתה מבוגרת מאוד, וכל עדיה וסרטיה בקשו לכסות על
גילה אם כי רק הבליטו אותו. "עולם שלם של יופי מסביב ואתה בוחר
להראות לילד רק את המאורה השוביניסטית שלכם", ופניה החלו
מאדימים בהשלמת חזות, "ועוד האימא כאן... ובעלת הבית..." סיננה
במצוקה. יכלתי לראות כי הבהיר ניסה לכבוש צחוק והנחתי שגם ג'רי
מתחתי נכשל באותו הניסיון. ואז אימא דיברה. "לא, זה בסדר גמור
מצידי, הורטנס מותק", כולה שוויון נפש, הניחה יד על כתפה,
"שילמדו אותו קצת, זה יחסוך לי בעתיד כמה שיחות הסבר לא מאוד
נעימות". בן רגע פגה חמת פניה של הורטנס ולאחר אנחת רווחה
קלילה נשענה על מתניה וסנטה בשלווה, "הם?! שהם ילמדו אותו
משהו?! מה כבר שני החצ'קונים המתנפחים האלו יודעים?" אימא
צחקקה בלא שום ניסיון הסוואה למוד נימוס, גברת גלבר לא זעה ולא
שינתה מהבעת פניה. "מה אנחנו יודעים?" השליך לעברה ג'רי שכבר
היה נדמה כי שכח ממשאו הרעוע האוחז בו בחוזקה ובבעתה, "הרבה
יותר ממה שאת הספקת לצבור בארבעים השנים שלך". את שלושת המילים
האחרונות מרח ג'רי בנימה ארכנית ולאה, כמו במילים עצמן נזרקה
שיבה. מסתבר שג'רי הכיר היטב את משעולי רגשותיה של הורטנס,
בייחוד את המובילים אל חדר הדוודים של זעפה. הורטנס שבה אל מצב
הרוח התוקפני והתקדמה צעד ושניים לעברנו, נופפה באצבע ענודת
טבעת ענק, "חתיכת..." סיננה. "יואויי, האדם הקדמון מחדש
מתקפה", ג'רי פסע אחורנית וכבר חשתי את גבי שעון אל חלון
הפלסטיק ורעדה מצמיתה חלפה בי למחשבה שלפתע החלון ייעלם ואני
אצנח מטה. הסתובבתי לאחור בחטף ואז ראיתי את הבערה.
"אימא, אימא, שרפה בבית שלידנו, תיראי, איזה אש". לא נהגתי
לדבר הרבה, המאמץ נחסך ממני עקב המלל המסופק  תדיר על ידי
אימא, כך שלכשדברתי היתה אימא מטה קשב ומייחסת ערך. היא פסקה
מצחוקה, התקדמה לעברנו, הסיטה אותי ואת ג'רי מהזגוגית וצפתה
בעדה. "המלאכים הטובים", שלחה הס בחדר, "גברת גלבר, המחסן של
'האנטר' עולה באש". קולה של אימא היה לכל היותר מסוקרן, כמו
הצקצוק כלאחר יד של האנשים אל מול מבזקי החדשות בשומעם על
אסונות מרוחקים, או מודחקים. תגובתה של גברת גלבר היתה בלתי
צפויה לבהלה, נדמה שכל מעמסת הצבעים ששזפו עיניה בבית הצעירים
חולפים היו בפניה הקמוטים. היא מעדה את הדרך לחלון, נאחזת
בג'רי בהיסח ומנדנדת תוך כדי את שיוויי, צובאת גם היא את ריבוע
הפלסטיק הקטן. "לשון האש תגיע עדנו???" שאלה בצווחה חנוקה,
ידיה עוד כופתות את כנף חולצתו של ג'רי, "עשו משהו, הצילו את
ביתנו", היא פנתה אל אימא שמימינה ואחר אל ג'רי שלשמאלה, היא
נענעה אותנו, אימה היתה בה ובאימתה טלטלה את הניכור שהיה באימא
בראשונה. ראיתי באימא שהיא אובדת מילה, נבוכה אל מול גלגול
ההתרחשות. הורטנס חשה לטלפון ובמעשיות התקשרה למכבי האש. "הם
כבר בדרך עוד מלפני שהתקשרתי, אבל אין לך מה לדאוג גברת, באמת
שאין, האש לא תגיע אלינו, על בטוח". הגלברית היתה חיוורת עתה,
לאחר שכל גוון אפשרי מוצה, מלותיה של הורטנס כאילו לא פגעו בה,
היתה אוחזת בשתי כפותיה את המשקוף, עיניה פרומות ופיה תפור ורק
מלמולים בשפה גרמנית עמוסה הסתננו בעדו, אימא בירשה את שערותיה
באצבעות פשוקות ומלטפות. האווירה היתה לחוצה, מבולבלת. מקץ דקה
נשברה דממת החדר ברעש הסירנות, צניפת סוס האביר המושיע. "אני
יורד להעיף מבט", אמר הבהיר, "בוא ג'רי אולי נעזור במשהו".
הבהיר עט החוצה, חומק מהעצבנות שזרתה הגלברית. ג'רי נעתק ביתר
איטיות, אני עוד על כתפיו, חש מגוחך, חש נשכח. כשהגיע לצד הדלת
פנה ג'רי אחור וראיתי את הגלברית שחוחה ומצומקת, אפודתה חומה
וחצאיתה אפרורית-משובצת. למראשותיה, זקופה וגאה, חופשית מבגד
ומדאגה ניצבה אלת האהבה, מחייכת בחציפות.
אט החל ג'רי מחיש דהרה לאורך המסדרון, דרך המערה ולדלת הכניסה
בואכה פתח הבניין ולחוץ. את מיטב כוחי שמתי בהתייצבות על אוכפי
הפרוע, התחנות חלפו אל מולי בהבזקים והכפיפות שקבעתי לעצמי על
מנת לשמור על ראשי, העיקה. צחנת העורות וקור היום פגעו בנו למן
הצעד הראשון. הרחוב המאובן, הכסוף בעכרוריות כמו נימתח ללא
חוצץ מן השמיים המעובים שמעל, שמי מנצ'סטר. רק התגודדות האנשים
סביב האש המאבדת הכתימו את הנוף האחיד. לאמיתה לא היו רבים
המתגודדים, מן הסתם על שום שרבים מפועלי הנמל היו שובתים באלו
הימים וקהל הסקרנים היה, אם כן, מהמעט שהיו מפירי השביתה.
ייתכן, כמובן, שבפשטות מרום תצפיתי הקטין בעיני את המחזה, כי
כך נוהגים המתנשאים מעם להקטין את העם.
"תפסיק לשקשק לי פה כמו איזה כלב מצונן, אין פה ממה לפחד", אמר
אחד למרגלותיי, מדושן וסמוק היה כמו נלקח היישר מאותן
קריקטורות נפוצות על מפירי-השביתה. המשקשק היה גבר בגיל העמידה
, נשוא חזות אם כי בעל עיניים לחות, כמעט מטושטשות.
"הם שורפים את המחסנים היום ומתי שהם יהיו רעבים מספיק
ומתוסכלים מספיק הם יישרפו גם את המפעלים ואותנו בפנים".
"אתה מגזים אתה, הם עוד יחזרו על ארבע, על ארבע אני אומר לך,
יתחננו שייתנו להם לבנות את המחסנים האלו מחדש", הקריקטורה היה
מרשים בקולו, משכנע למדי, "שובתים, אה...", הוא נחר בגיחוך
לחיזוק נפש חברו המפוחד והפנה מבט אל זירת ההתרחשות.
האש, על פי כמות העשן שנפלטה מן השער הראשי, ליחכה היטב את
פנים המחסן, אולם אל השער גופא נשלחו רק אצבעות אש זעירות
ולקהל התאפשר להתקרב.
"תראה את זה, יותר משטרה ממכבי אש ומאמבולנסים ביחד", סטר
הבהיר בגב ידו על זרועו של ג'רי והצביע על שיירת המכוניות
הכחולות-לבנות-אדומות, "חשוב להם יותר לדפוק את השובתים מאשר
לטפל במי שנתקע שבפנים".
האנשים סביב היו עצבניים, חבורת גברתניים-יודעי-אימה שכמותם,
כולם אמרו משהו, כל דבר, אחד לשני ולקהל כולו, אולי לעצמם,
כולם דברו בקול רם, מחווים דעה על מנת שלא לחוש תחושה.
מאיזו תחושה בקשו להימלט? מתחושת פחד, חוסר אונים, גם חרטה,
בעיקר חרטה. פעולת צוותי העירייה היא שהשתיקה את הקהל ונתנה לו
דבר להיסחף בו, פעולת ההצלה. זזנו לאחור בפקודת השוטרים, פיננו
מעבר בחרמש הירח שלנו לטובת כוחות הרפואה ונאבקנו במעט צלמי
התקשורת שכמו נבראו מתוך המתח התלוי ועומד.
רכוב על ג'רי אני זוכר עצמי מדמיין אותי משקיף בעד חלון החדר
על הנהר והמבנים הזורמים אליו, שוב מלמעלה, בקו רקיע בו אני
יחידי, ההמולה אינה מגעת אליי. אנשים סביבי השתדלו להגביה עצמם
על כיפות קצות נעליהם האפורות, נשענים בלא אישור על כתפי זרים,
מותחים סנטר ומטים ראש ימין ושמאל. התמלאתי ריצוי על הזכות
שבחלקי לצפות בקורה ללא מאמץ לבד מפעולת האחיזה שכבר הסכנתי
לה. הזכות הזו גם גררה חובה.
"תגיד לי מה קורה שם, קטנצ'יק", הקפיץ אותי ג'רי ברטט גוף.
"אה... הם נכנסים פנימה, יש להם מסכות שחורות כאלו, שניים
מחזיקים ת'צינורות, עוד חמישה, לא... עוד שישה נכנסים ככה בלי
כלום, יש להם פנסים", ואז, מחוסר התרחשות, שתקתי שניות ספורות
עד לדיווח הבא. לדיווח התלוותה מין אנחה בת-כלאיים של דאגה
והקלה מהקהל המתרבה. "הם מוציאים מישהו, הם מרימים אותו
מהרגליים והידיים, הוא אפור לגמרי... הוא... כן, הוא זז קצת,
משתעל". הקהל נתן קולו ביתר עוז, היו גם שמחאו כפיים, הפיגו
מתח. כוחות הרפואה עטו על האיש האפור כלהקת עורבים, נראו
בעיניי סופקים כפיים במין אושר מוזר. מקץ דקות כבר הועמס על
אחד מן האמבולנסים שבמקום וחזרה האווירה לסורה. בדממה המתחדשת
החלה המשטרה בעבודת הנבירה, הם הקיפו את המחסן מחשש להישנות
חבלה ותיחקרו אנשים בפינת הרחובות. רוב המתוחקרים היו מחויטים
וחיוורים כברי מינן ערוכים בארון מנוחתם, לבטח היו אלו בעלי
המחסן. ואז, רגע קודם תפוגת קסם ההפנוט של האירוע נוצק שמן
רענן ללהבת הסקרנות.
"מוציאים עוד אחד", הדהרתי את ג'רי וחשתי בקולי שאין הוא מן
היאה. האחד היה בעל מידות מוכרות אך הפיח שעליו מנע ממני יכולת
זיהוי. הרופאים טיפלו בו בזריזות ובעצבנות מתגברת ונצנוצי
מבזקי מצלמות העיתונאים נורו ללא הפסק. התבוננתי מטה וראיתי
בג'רי שהוא הצליח לפלס באיטיות ובעיקשות דרך לשורה הקדמית.
"וואו, סטי", הוא נזעק אל עבר הבהיר לכשהתמקמנו בחזית הקהל,
"זה השכן השמן הזה מלמעלה, לא?". אך קודם שפגעה בי ההבנה הם
הוציאו גם אותה משם, את לורה. למראה הילדה-נערה השמוטה פרקדן
בידיו של כבאי מדדה, הקהל נסער. אנקות תדהמה ואף קולות תרעומת
לוו במלחמת יום הדין של נציגי התקשורת. כבגל נסחף חשנו עצמנו
לעוצמת הדחיפה המתדפקת מאחורינו. את לורה, נפוחת פנים, קרועת
בגד וגרומת גוף, הניחו ממש תחתינו, יכלתי לחוש בריח השריפה
המתמר ממנה ומצמק את גרוני. לפתע שמעתי את סטי הבהיר צועק על
משהוא מאחורינו, הסתובבתי וראיתי צלם עיתונות נלהב מדי חותר
דרכו בינותינו ואת סטי זוב דם שפתיים. הכל קרה מהר משניתן
לשכתב כשרשרת מהלכים. אני מניח כי ג'רי דחף את הנלהב והנלהב
השיב משלו, ג'רי הסתבך בסרט המחסום שהוצב כנגדנו ואיבדתי אני
את אחיזתי. נפלתי, והתמונה האחרונה בעיניי, קודם שאיבדתי את
הכרתי, היתה זו של לורה, חשה לקראתי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אושוויץ, נחלת
אבותינו

- פעיל כך
מתבלבל


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/5/03 14:31
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רן משה קלדרון

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה