לכל אדם יש נקודת שבירה. רגע או רגעים בחיים, בהם הוא לא יכול
עוד להישיר מבט אל האנשים שסביבו, בהם אינו יכול לשאת עוד את
עול זיכרונות ילדותו, ועלבונות התבגרותו, והוא מרגיש שעליו
לעשות מעשה.

אייל ברח מהצבא בתחילת ינואר, באמצע מסלול טירונות מפרך של
גולני. הדבר התגלה במסדר הבוקר. הוא לא אמר דבר לאיש. שכנו
למיטה סיפר שהלך לישון כמו כולם, בחצות. שומר המאהל אמר שלא
ראה שום תנועה חשודה, והלילה היה כל כך קר, שאיש לא קם אפילו
כדי להשתין, וכולם נשארו מצונפים בשקי השינה שלהם. כולם,
כמובן, פרט לאייל. חיפושים נרחבים ברחבי הבסיס ומחוצה לו, לא
גילו אפילו עקבות של שועל. המ"מ צרח, התרגז, והריץ את שומר
המאהל שלושים פעמים מסביב לבסיס. מפקד הכיתה של אייל הודח
מתפקידו. בסופו של דבר זומן המ"מ לשיחה אצל המ"פ, וננזף. כיצד
זה מצליח חייל לברוח מבסיס צבאי מהשמורים והנידחים בארץ, בלי
להשאיר סימן, באמצע הלילה הכי קר של חודש ינואר? איש לא הצליח
לנחש. מאז אותו מקרה, הוכפלה השמירה על הבסיס, וכל החיילים,
שעכשיו נאלצו לשמור שמונה שעות בכל פעם, במקום הארבע שהונהגו
לפנים, בילו את כל זמן השמירה בפנטזיות חולניות, על מה שיעשו
לאייל כשלבסוף יתגלה.

אייל לא הקדיש יותר מדי מחשבה לדברים שוליים כאלו. הוא כבר היה
בביתו, אורז לו תיק גדול, ישן מאוד, שאביו לפניו השתמש בו
כשנסע למדינות קסומות כנפאל והודו, סינגפור ותאילנד, אוסטרליה
וניו-זילנד, פרו וגואטמלה. מכל אותן מדינות, בהן ביקר אביו,
נותרו לו לאייל תיק גב גדול, חמישה עשר אלבומי תמונות
צבעוניים, בעלי נופים מרהיבים, ואב שלא הצליח להתאושש לגמרי
מפגעיה של מחלת המלאריה שתקפה אותו, למרבה האירוניה, דווקא
כשחזר לארץ. אביו של אייל נהיה בעקבות המחלה משותק מהגב ומטה,
ובילה את ימיו כלילותיו מול מרקע הטלוויזיה, צופה בחדשות ערוץ
אחד, וכשזה נכנס למחזור השידורים - בערוץ שתיים. היה רואה כל
היום תכניות פספוסים, תכניות אירוח של דן שילון, ומשדרי
כדורגל, בהם שודרה קבוצתו האהובה, ומקלל את השופטים ואת הממשלה
(כשראש הממשלה הופיע ב"דן שילון" היו צריכים אייל ואמו לכבות
לו את הטלוויזיה ולבקש ממנו הרבה פעמים שיירגע, מפני
שבהתלהבותו לקלל את ראש הממשלה על קיצוצי קצבת הנכות, שכח
שהשעה היא שעת הלילה, ושהשכנה, גברת גרוזברנר הזקנה, זקוקה
הייתה למנוחתה, שהרי הייתה באה בימים, ובניה ישנו לצידה
במשמרות, מחכים להיפרדותה השקטה מהעולם, או יותר נכון,
להתעשרותם המהירה). אייל גמר לארוז את התיק, נישק את אמו
לשלום, חיבק את אביו בכיסא הגלגלים שלו, מלמל משהו על זה שהוא
חיכה כבר הרבה זמן לרגילה הזו מהצבא, ויצא. התכנית הייתה פשוטה
- הוא ייסע לתל-אביב, ימצא איזו דירה זולה עם שני שותפים (או
אולי - שותפות?), ימצא עבודה, בשטיפת כלים, או אולי בחנות
למכירת חיות, חלום ילדות ישן שלו, ולאט לאט יחסוך את הכסף
הדרוש לו לטוס לאמריקה, ולהשתקע שם, בניו-יורק. הוא לא ידע מה
יעשה כשיגיע לניו-יורק, אבל ידע בוודאות, שבמדינה הזאת הוא לא
נשאר. "רק המוות יכול לחיות פה בכבוד" היה אומר בכל הזדמנות,
וכתשובה לכל וויכוח קולני על לחיות או לא לחיות במדינה הזאת.
בהתחלה הכל נראה כהולך מצוין - אייל מצא בקלות עבודה בחנות
החיות הראשונה שראה, ועל חלון הראווה של חנות הספרים הסמוכה,
מצא גם מודעה על שתי בנות, שמחפשות שותף רווק לא מעשן. הוא זרק
את קופסת ה"מארלבורו" שלו , חצי מלאה, לפח האשפה, תלש את
המודעה מהחלון, ועוד באותו היום חתם על חוזה השכירות עם שתי
הבנות, שאחת מהן הייתה דוגמנית מוצלחת, והשניה, שהייתה מנגנת
בגיטרה חשמלית וקלאסית בברי-מצוות ובריתות, והייתה, ללא ספק,
ההתאהבות הראשונה של אייל מזה שנה ושמונה חודשים, מאז נפרד
מחברתו הקודמת על הרקע הטיפשי של וויכוח בינה ובין אביו, על
מדיניות ראש הממשלה בנושא קצבאות הנכות. היא חשבה שהנכים
צריכים להסתדר לבד, ושיש להשקיע את הכסף בחינוך הנוער, שעדיין
הייתה לו תקווה להצליח בעולם. אביו, כמובן, לא הסכים עימה,
והגדיל לעשות וסילק אותה מהבית ואסר על אייל לדבר איתה, ויותר
חוץ משיחת הבהרה אחת, שנערכה חודשיים אחרי זה, וכללה הרבה
התנצחויות בנושא הנכות, עד שאייל הכריז שנמאס לו ממנה והוא
רוצה להיפרד, לא ראה אותה יותר.

הכל נראה היה כהולך מצוין - אייל עבד כבר חודשיים בחנות החיות,
והלקוחות אהבו אותו. השוטרים הצבאיים, חוץ מפעם אחת שבאו אליו
הביתה בשלוש בבוקר וחיפשו אותו, והדאיגו את אימא שלו שלא הבינה
למה לא שמעה מהבן שלה ולמה עומדים לה אנשים עם מדים מחוץ לבית,
לא הראו בו יותר מדי עניין. אביו צעק עליהם שהם נציגים נאציים
של משטר פשיסטי, ושיעזבו אותו בשקט, והם, שלא ידעו שכסאות
גלגלים אפשר להשיג גם בלי להיות לוחמים גיבורים שנפצעו במלחמה,
הלכו ולא הטרידו את בני ביתו של אייל יותר. אלה, הגיטריסטית,
נהייתה החברה שלו לאחר שבוע וחצי בלבד, ולא בגלל שהיה יפה כל
כך, אלא מפני שכשדיבר על חלום אמריקה שלו, דיבר בהתלהבות כל כך
מדבקת, שהחליטה היא בסתר ליבה להצטרף אליו גם, ולהתחתן איתו.
הוא, כמובן, היה רחוק ממחשבות על חתונה, ואפילו לקחת אותו איתו
לאמריקה לא עלה בדעתו להציע. אבל באותה הנחישות הילדותית שבה
משך הוא את לבה, הייתה היא משוכנעת שיום אחד תשכנע אותו לקחת
אותה איתו, וששם גם יחכה להם האושר, עם שלט גדול בשדה התעופה,
שלא יוכלו לפספס אותו. אלא שאז התחילה המלחמה.

המלחמה פרצה במאי. בתחילת המלחמה, המשיך אייל לעבוד בחנות
החיות. הוא בכוונה לא שמע חדשות, לא פתח עיתונים, לא רצה לדעת
מה קורה. נראה היה שמלחמת ההכחשה בה היה שרוי, הצליחה לו. עד
שיום אחד הסתובב ברחובות תל-אביב, אחרי יום מתיש וחמסיני, בו
גם התקלקל המזגן בחנות החיות, וכל האוגרים מתו, וראה את חברו
הטוב מתקופת בית הספר, עומר, משקיף אליו מתוך מודעת אבל, בה
נכתב גם שמת מוות מהולל, בעודו משחרר שבעה שבויי מלחמה שכבר
הובלו לתוך משאית, הסתער בעוז ובגבורה וירה בשוביהם, אלא שלא
ראה את האחד שישב כבר בתא הנהג, וזה יצא אליו ובצרור של עוזי
לבטנו, הרגו כמעט במקום. שאר השבויים-המשוחררים התנפלו על הנהג
והרגוהו, ועתה, כך כתוב, הם חזרו לזירת הקרבות, ובחירוף נפש
לוחמים למען המולדת. אייל הזדעזע. נכון, עברו כבר ארבעה חודשים
מאז דיברו לאחרונה בטלפון, אבל מה הם ארבעה חודשים מול כל
השנים שהיו ביחד, הציצו לבנות המתלבשות, במלתחות שמאחורי אולם
הספורט, פיצצו נפצים בחדר המורים, שהעתיקו שיעורים זה מזה,
למרות שאף אחד מהם לא היה בקיא בחומר, וכך, תמיד, היו המורים
יודעים שאם טעה אייל בשאלה, אפשר לשאול את עומר ולהפיל גם
אותו, לקול צחוקה של הכיתה, כי למרות שידעו תמיד שהם טועים, לא
ניסו לתקן את עצמם, אלא נהנו מתחושת האחווה שנוצרה בעקבות אותן
העתקות, והרוח הסלחנית עד מבודחת שהראו המורים כלפיהם. עכשיו
עומר שכב מת. ואייל ידע שהוא חייב ללכת עכשיו לבית הוריו של
עומר. ויותר מכך ידע - שאחרי השבעה, הוא ייקח את עצמו
לתל-השומר, ויבקש להתגייס לטובת המאמץ המלחמתי. הוא התקשר לאלה
לבשר לה, ושם פעמיו לעבר ביתו של עומר. בבית ישבו אביו ואמו של
עומר, שזיהו אותו ישר, וקיבלו אותו בחיבוק גדול. כל מיני דודות
זקנות, ילדים קטנים ונערות שמפאת גילן עוד לא גויסו, למרות
שרצו מאוד להשתתף במלחמה, ישבו עצובים ובוכיים, במעגל אינסופי
של כסאות, תחת עץ הערבה שבגינה של עומר. אייל אכל ושתה, וראה
בכך סוג של סעודה אחרונה, למרות שחי שנים רבות אחר כך, ולמרות
שסעודות רבות וגדולות ומפוארות בהרבה מזו עוד יהיו לו בחייו,
הרי שעד יומו האחרון זכר את הישיבה העצובה מסביב לשולחן בכל
ארוחת ערב, את הזיכרונות שהעלו כולם מעומר, ואת אמו, ששתקה,
ולא חזרה מעולם להיות האישה השמחה ומכניסת האורחים שהייתה,
למרות שהיו לה עוד חמש בנים, שלצערנו, שניים מהם עוד ימותו עד
סוף המלחמה, ובנסיבות טראגיות בהרבה ממעשה הגבורה של בנה
בכורה.

יום לפני תום השבעה, חזר אייל לאלה, ובילה איתה לילה ארוך
ושואב כוחות, וקיווה שייווצר לה ברחמה יורש, למקרה שימות, וגם
למקרה שלא. הוא הרגיש שהמלחמה עשתה אותו מוכן גם למאה ילדים,
ומעולם, שנים אחר כך, לא הרגיש בתוכו את יצר ההישרדות כמו
שהרגיש באותו לילה, ובמשך המלחמה, כשכתב לאלה מכתבי אהבה, לא
כי הייתה אהבת חייו האחת והיחידה, אלא כי היה חייב משהו שיישאר
ממנו לאחר מותו, ומכתבים לאימא, בעיניו, לא היו שריד היסטורי
רציני. מכתבים לאהובה, לעומת זאת, תמיד אפשר למצוא להם שימוש.
מיותר לציין שהמחשבה הזו שלו לא הייתה הגיונית במיוחד. שהרי
מכתב לאהובה או לאימא, שניהם לא מהווים שריד היסטורי משמעותי.
אבל איש לא אמר, בכל תקופות ההיסטוריה של העולם, בין אם בתקופה
החדשה או בתקופה העתיקה, שההגיון של המלחמה הוא אותו ההגיון של
היום יום. למחרת אותו ליל אהבים סוער, עלה אייל על אוטובוס,
במה שהיה פעולתו האחרונה כאזרח למשך חודשים ארוכים. בלשכת
הגיוס התלבטו קצת אם לתת לו נשק או לשלוח אותו לכלא על עריקות,
אבל לאחר טיעונו ההגיוני שאין זה זמן למשחקי כלא, ושהמדינה
צריכה כמה שיותר מבניה בחזית, נשלח לשם עם נשק ואיחולי הצלחה
מרובים. בתחילת יוני נראה היה, סוף סוף, שכוחותינו מצליחים
לבלום את התקדמותם של כוחות האויב. טנקים בצפון ובדרום השמידו
כלים רבים, והצליחו להתחמק מרוב הירי שהוחזר כלפיהם. חיל
האוויר ניצח את כל חילות האוויר האחרים, ובתל-אביב הופסקו
ההפצצות מהאוויר לחלוטין. חיל הרגלים גם הוא נחל מעט הצלחה,
למרות אחוז האובדן העצום בכוחותיו. עד ספטמבר, כבש הצבא הקטן
והחכם את רוב מדינות האויב, והיה, למעשה, לשליט היחיד על האזור
עד סופה של האנושות, כאלף ארבע מאות וחמישים שנים לאחר מכן.
במתקפה האחרונה, על עיר סורית שכוחת אל, נפגע אייל. הוא היה
צריך להנהיג חוליית חיילים שנכנסה לתוך בית של רב-מחבלים ולחסל
אותו. אייל ניגש ראשון אל החלון, והאזין. יד מנוסה משכה
באומנות את "סונטת אור הירח" של בטהובן, על גבי פסנתר שכוון
בדיוק כה רב, עד שנדמה היה שגם אם ילד בן יומו יבוא ויקיש על
מקשים באקראי, ישמע הדבר כמוזיקה צלולה וקסומה. אייל וחייליו
נסחפו בקסמה של המוזיקה הצלולה, והנה פסקה המוזיקה ונשמעו
יריות מתוך הבית. אייל חטף כדור בראשו, שניים בחזהו, אחד ביד
ימין ואחד בכתף שמאל, ברגל שמאל חטף כדור ישר לעורק, ורק רגל
ימין שלו נשארה ללא פגע. הוא נפל צועק לאדמה היבשה, וזו נדבקה
לכל פצעיו המדממים ויצרה מין בוץ-דמי, שהחובש נזקק בגללו
לג'ריקן מלא של חמישה ליטרים, רק כדי שיוכל להתחיל לטפל בו.
שאר החיילים זינקו לתוך הבית, ושניים מהם, פישמן וחג'ג', חיסלו
את המחבל יחד עם שניים משומרי ראשו, לפני שנהרגו מפיצוץ המטען
שמלכד את הבית כולו, בדיוק למקרה שחיילים כמוהם יגיעו. יומיים
אחרי הפציעה של אייל, בעודו מחוסר הכרה ומפוצץ בתרופות, הגיעו
הוריו לבית החולים, ופגשו באלה. אלה הייתה כבר בחודש הרביעי
להריונה, אישה חטובה עם בטן הריון יפיפייה, שנראתה בבירור מתחת
לשמלתה הקיצית הפרחונית הדקה. שתי האמהות, זו לעתיד, וזו שכמעט
הייתה לשעבר, הלכו להן לקפיטריה ולמדו להכיר זו את זו, וסופן
שנהיו, למרות הפרש השנים, לחברות טובות. האב נשאר בכסא הגלגלים
שלו ליד מיטת בנו, מחזיק לו את היד ומנסה לפתותו להתעורר.
"קום, בני היקר, אישה יפה מנשות גן העדן נמצאת כאן היום,
ובתוכה היא נושאת את ילדך. קום ילדי הקט, אל תפחד, הרע
מאחורינו, והעתיד עוד לפנינו. קום, בני שלי, קום עכשיו". אייל
פקח את עיניו כמו במעשה רמייה של קוסם-להטוטן. כאילו היה הכל
מתוכנן, הצגה בה לאייל ולאביו תפקיד של כוכבים ראשיים. ולאייל
אכן ציפה תפקיד של כוכב ראשי, אבל ההצגה שלו הייתה גדולה בהרבה
מזו שהתקיימה בבית החולים, באותו יום ספטמבר חם, שלגבי אביו
הייתה נס כל-הנסים, ואילו לגבי אייל הייתה דבר טריוויאלי ומובן
מאליו. אבא של אייל קרא בהתרגשות לאמו של אייל ולאלה, וכך חגגו
כולם, ערבוביה של שמחה על חיי הבן, גיבור המלחמה ששרד, והעצב
על גורלם של אלו שלא שרדו את המלחמה העקובה מדם ביותר שנראתה
בארץ, מאז השמידו הרומאים בזרע הארץ והשאירו בו חותמם על פני
אלפי שנים של היסטוריה, זמן רב אחרי שהם נשמדו ונשארנו רק
אנחנו, היהודים, לבכות על מר גורלנו.

התינוק נולד במרץ. הוריו  היו מאושרים מאוד, ונראה היה בבירור
שהתינוק עומד לגדול ולהיות בן יפה מאין כמוהו, אם בגלל הגנים
הטובים של הוריו, ואם בגלל עיניו הכחולות המהפנטות, שהיו
גורמות לאחיות להיכנס סתם ככה לחדר שלו, בלי להבין אפילו למה,
ולהביט בו. אייל השתחרר זה מכבר מחודשים בכלא, לאחר שביורוקרט
שנבחר לראש הממשלה החליט לעשות ממנו דוגמא, והכניס אותו לכלא
על עריקות למרות שגם נתן לו, באותו היום בו נכנס לכלא, את אות
ההצטיינות במלחמה. מאז ידע אייל עד יום מותו, שלא רק במלחמות
אין הגיון, אלא בכל דבר שנוגע במלחמות, שנראה כמו מלחמות,
ומריח כמו מלחמות. לתינוק קראו עומר, על שם החבר המת. אייל נסע
במיוחד לביתו, וביקש מהוריו את האישור לקרוא לבנו על שם בנם
המת. ההורים הסכימו ללא היסוס, וגם כיבדו אותו בעוגיות ומיץ
תפוזים, ואמרו לו שמעכשיו, מבחינתם, הוא בן בית אצלם לכל דבר.
שלושה בנים איבדו במלחמה. את עומר בתחילתה, במעשה הגבורה
האצילי שלו, ואילו את דותן ואביב, שני התאומים, איבדו באותו
היום בשני גבולות של המדינה - אביב בדרום, היה טכנאי, ונדרס
תחת גלגלי ג'יפ אותו ניסה לתקן, מאחר ובלם היד שלו לא היה מורם
עד הסוף, ודותן, שנולד חמש דקות לפניו, נהרג בערך באותה השעה,
בעודו לוחם בגבול הצפון והורג עשרות חיילי אויב במכונת ירייה,
עד שהתחממה לה מכונת הירייה והתפוצצה לו בפנים. כך הגיעו הביתה
שני הארונות יחדיו, באותו הגודל בדיוק, עליהם דגל המדינה מתוח
ופרוש, ביחד עם פסיכולוג וחיילת, וישבו עם ההורים ואחרי שלושת
רבעי השעה אמרו שהם באמת מאוד מצטערים, אבל נגזר עליהם לבקר
עוד שתי משפחות היום, ונתנו טלפון ואמרו שאם ההורים של עומר
ודותן ואביב ועוד שלושה ילדים שאת שמותיהם לא זכר אייל מעולם,
צריכים משהו, הם מוזמנים להתקשר, חוץ מבשבת. כי בשבת, חשבה האם
במרירות, יושב הפסיכולוג עם בניו החיים, ובנותיו היפות, והם
יושבים ומתלוצצים ושותים לחיים, ואומרים ברוך אתה ה', והיא,
אימא שאיבדה שלושה בנים, בה היא נשבעה שלא לומר יותר "ברוך אתה
אדוני", וגם לא "ברוך אתה יהוה", ולא ברוך אף אחד, כי בעולם
כזה מקולל, שיצר האלוהים, אם אכן יצר אותו, הוא האחרון שמגיע
לו להיות מבורך. ככה חשבה, עד כמה ימים לפני שמתה, אז נקטה
בגישה סלחנית יותר כלפי האל ומעשיו, אבל עוד שנים רבות היו
לפניה, ועתה רק מצאה לה לנכון לקלל את האל שגזר עליה חיים כה
רעים, ואפילו את מצוותו שלו, "פרו ורבו", לא לקח ברצינות יתרה.