המאה העשרים המסתלקת מאיתנו, היתה עידן ה-electricity
(והפלסטיק) שהוליד את הכל, כולל הדובדבן שבקצפת - המחשב.
סמלי היה הדבר שהפחד הגדול ביותר ערב כניסת המילניום החדש היה
מפני באג 2000 - זה שאמור היה עם סיום המאה למחוק את גדול
הישגיה, ולהחזיר אותנו בדיוק לדקה שלפני שכל זה התחיל. כשעדיין
אנחנו לא חולמים על מחשב כי עוד לא פיתחנו את החשמל לדרגה
כזאת, ומובן שגם טיסות  לחלל הן בגדר חזון מטורף. האימפריה
האוסטרו-הונגרית עדיין קיימת, גם הצאר והעותומאנים, ומי יודע,
אולי גם להרצל עוד נשאר זמן להתחרט על כל מיני כוונות שעלו
אצלו בשנים האחרונות. ואפשר עדיין לאתר את היטלר הנער ולשלוח
מרכבה לדרוס אותו, או משהו כזה...
וברצינות: עוד דובר וידובר על הישגיה הטכנולוגיים של המאה
שחלפה הרגע, על כך שמי שהלך לישון בדצמבר 1899 ויתעורר עכשיו -
לא ידע איפה הוא נמצא, כשימצא בחדר שבו, כך הוא חושב, הוא הלך
לישון, מחשב או מכשיר טלויזיה שיספר לו על פצצות אטום, חלליות,
יראה לו סרטים עם אפקטים מה-DVD, בחלון הוא יסתכל ויראה אנטנות
לקליטת לויין על גגות הבתים, בשמים הוא יראה מטוס וזאת לפני
שהסתכל אל הכביש לראות מה נוסע שם במקום המרכבות שהכיר. אולי
יספיק גם לשמוע מתרוצצת בחלל את המילה "הייטק" - ההבטחה אל
המאה הבאה, עוד לפני ההתיישבות במאדים.

אבל דומה שיחד עם כל זה, עבדה המאה היוצאת שעות נוספות על דבר
ששמו השמדת הרוחני.
במקום כלשהו, ביצע מישהו במימד האנושי הזה שעל פלנטת ארץ עיסקה
של התקדמות בנתיב הטכנולוגי תמורת ויתור על נתיב אחר, שבו נעו
תמיד חלומותיו של האדם והביאוהו לכלל יצירותיו הגדולות בעבר,
כאלה ששום חיקוי מודרני לא יוכל לבטא את המסתורין, היופי
והחידתיות שהיתה בהן. אותו מימד, שבו חי האדם בפליאה אל מול
הלא ידוע, הומר בעיסקה הזאת בסטרט-אפ, בטלפונים סלולריים נושאי
אינטרנט חזותי שבעוד רגע כל ילד ישא אותם.
רוב האנשים לא מבינים שבפיתוח המוצר הגענו אל סוף ההיסטוריה.
היתה לנו באיזה שלב קפיצת דרך של גילוי - עכשיו הכל זה רק
שכלולים ושכלולים.
וכמו שאמרתי - נראה שכל זה נקנה במחיר הויתור על עולמות, שבעבר
היה לפחות אתגר שבטיפוס אליהם. אולי לא אצל הרבה. הרוב תמיד
אכל את הבינוני שתקופתו הציעה - אבל היה לדברים אחרים מקום.
ואז, כשפיתחו את האמנות, השירה, הספרות, הפילוסופיה
והפסיכולוגיה, האמינו גם בתמימות במושג הזה שנקרא "רוח האדם"
ועל רקע זה האמינו שהאנושות מתפתחת, ומה שנותר לנו הוא לכונן
עולם הומאני יותר, צודק יותר. על רקע האמונה בהתפתחות האנושות
ואופקיה חשבו לכונן את הכל, והאמינו בכך.
כל זה נגמר, אינני יודע מתי. אף אחד כבר לא חושב שהעולם הולך
לקראת התפתחות, בטח לא התפתחות הומאנית. העידן הקרוב, כפי
שבנתה אותו בעשורים האחרונים ידידתינו הקרויה "קידמה", הולך
לקראת סיפוק צרכים וצריכה חומרנית-וירטואלית, ביחד עם הנדסת
המונים בקניונים ומה שבטח יחליף אותם - ערי-קניון עטופות בכיפת
תכלת, שישמשו גם לקנייה וגם לשינה, ויציעו חבילות דיל בנוסח
"קנה והתאכסן". בקניונים האלה אפשר יהיה לשהות ימים על ימים
ומי שיכול להרשות לעצמו לא יצטרך לצאת מהן לעולם.
ערי קניון עטופות כיפת תכלת שכאלה קל יהיה מאד להקים יום אחד
גם על המאדים, אלא אם היצורים הטלפתיים שם לא יקדימו
באינתיפאדה נגד האנושות - והם יעשו זאת, אם הם גרים שם!
ולא דיברתי עוד על התאגידים, והמותגים.

ואולי כל זה לא יקום, או רק יתעכב, בגלל מלחמת עולם אטומית או
מלחמות אזוריות שכל אחת מהן תהיה בסטנדרט מינימום של מלחמת
המפרץ הראשונה...
כרגע, מה שלי נראה הוא שהעולם העתידי הולך להיות מקום נוח מאד
- לאנשים המוניים, מהונדסים ומשובטים ללא "בעיות", ללא גיל
התבגרות, תלאות, ספקות והרהורים - מלים שכבר היום נעלמות
מהלקסיקון הדיבורי.
וברור גם שהאח הגדול - דרך האינטרנט וחברות האשראי - ידע עלינו
הכל, לא שיהיה איזה דבר עמוק לדעת על האנשים שיתקיימו שם.
וכמו שהנדסה המונית תהיה קלה לביצוע, כך גם צידו השני של
המטבע. האחראים על כך בדורות הבאים ילגלגו בחיבה על משמידי
ההמונים של המאה החולפת, על הפרימיטיביות בה נהגו לעומת הזמן
העתידי - בו קל יהיה לשכן מאסות אדם מיועדות להשמדה באיזה מלון
ישן (כזה שבימינו נחשב יוקרתי) ולהזריק להם דרך הוורידים מוות
קטיפתי, נעים מול איזה אמטיווי פתוח שילווה אותם לגן עדן
קליפי-וירטואלי.
ואולי לאף אחד לא יהיה אכפת לתת לכל הלא-רצויים למות לבד ברעב
והזנחה, בערים הישנות נקובות הטילים, כשהעשירון העליון והמעמד
ה"בינוני" של אז יגורו כבר תחת הכיפות ובמגדלי הזהב של
מאדים-סיטי (אינתיפאדה מאדימית, נו, תפרצי כבר!).

ואולי כל זה לא יקרה, כי וירוס שיושתל ע"י בני אדם שיתמרדו נגד
השיטה בעולם השלישי או בכל מקום, ואולי מתחרינו במרחב -
הבקטריות, התאים, או היצורים הלא-אורגניים הטלפתיים שעל
המאדים, או שכנים אמיתיים באשר הם בחלל, ישמיד את הכל.
פעם יגלה המין האנושי עד כמה הוא לא יחידי על המגרש.
אלא אם באמת, אותם אחרים שמבחוץ, יהיו אשר יהיו, הם שתבנתו את
האדם להיות על המסלול שבו הוא נמצא כעת, שבטווח הרחוק הוא
יפגע, וזה ברור, בהישרדות.
האדם השקוע בכיפות הפלסטיק של ערי הקניון לא יראה באמת את מה
שבחוץ, גם את מה שמאיים ונמצא בדיוק מולו. הוא גם לא יהיה
מסוגל לראות אפילו למרחק כזה, כי לא תהיה בו תנופה רוחנית
לטווח שהוא ארוך יותר מטווח של קליפ באמטיווי.
והתנוונות, כידוע עדיין בעולמינו, תמיד שירתה את המתחרים.


הערה: רשימה זו נכתבה, כפי ששמה מעיד, בראשית המילניום, עדיין
"ימי ברק העליזים". כל מי שרוצה לראות במאורעות שקרו מאז סוג
של ריאקציה לתהליך שאני מנבא - מוזמן לעשות כן.