שוב העזתי לחלום את אותו חלום
שמישהו הוזה אותי,
חולם אותי,
מעיז.
תעתועי מכשפות מרושעות,
מגניבות אל תוכי אשליות.
מתיזות על עיניי אבקה מכשפת,
לוחשות באוזניי-
את מאוהבת.

והנה אני, מלאת אמונה,
נגררת כסהרורית שוב
אל אותה הזיה
ונסיך מושלם מביט בי בעיניי כל יכול
את השאלה הגדולה לא מהסס לשאול.
ומה נותר לי?
רק להסית ממנו עיניי,
בפחד גלוי,
שמא,
יגלה פניי.
בחסד מה, באהבה ורחמים,
הוא ישלח ידיו-
חיבוק תמים.

והנה אני, מנסה להימלט,
סובבת אחור,
מקווה שלא ירדוף אחריי
עד שאגיע לאור.
שם אין מכשפות
ואין הזיה,
שם אין חלומות,
שם גם אין,
אהבה.
לשם אני בורחת.